דוד אמסלם הוא ללא ספק אחד השחקנים שיישארו תמיד חלק בלתי נפרד מלב הקבוצה. המגן שהתחיל את הקריירה במחלקת הנוער של איילת לוד, עבר להפועל ת"א וסיים את גיל הנוער בבני יהודה. במהלך על הקריירה שלו הוא לא עבר הרבה קבוצות ותמיד נקשר שמו עם בית"ר ירושלים כסמל, והאחד השחקנים המוערכים והאהובים של בית"ר.

בעונת המשחקים 90/91 עלה אמסלם לקבוצה הבוגרת של בני יהודה שם שיחק שלוש שנים. חילוקי דעות לגבי כרטיסו של המגן ושחרור שהוא ביקש באותה עונה מאנשי בני יהודה הביאו אותו להחלטה קשה להכניס את עצמו בעונת המשחקים 93/94 להסגר בכדי להשתחרר מההתחייבות שהייתה לו לבני יהודה.
ההחלטה הייתה קשה שכן אמסלם היה שחקן נבחרת מן השורה ושנת ההסגר הזו יכלה הייתה לפגוע בו. אחרי שנת הסגר אמסלם עבר לשחק עונה אחת בהפועל תל אביב ולאחר מכן קיבל הצעה מבית"ר ירושלים.

אמסלם הגיע לבית"ר בעונת המשחקים 95/96 והפך חיש מהר לשחקן הדומיננטי ביותר באגף שמאל כשמהיציעים נשמעו הקולות "דיו אמסלם דיו".
בעונתו השנייה בבית"ר ירושלים 1996-1997, זכה אמסלם באליפות הראשונה שלו בקריירה והיה נראה כי עמדת המגן השמאלי חיכתה רק לו.בסיום אותה עונה הפך אמסלם למגן מבוקש מאוד אך למרות ההצעות שקיבל מקבוצות אחרות, הוא החליט להישאר לעונה נוספת בבירה.
עונת 1997-1998 הייתה גם היא עונה מוצלחת עבור השחקן. אליפות שנייה ברציפות בבית"ר והפיכה לשחקן נבחרת קבוע, הפכו אותו לחלק בלתי נפרד מבית"ר ירושלים, אך למרות המעמד המחייב, החליט המגן לאחר שלוש עונות לנדוד ושאוף אוויר גם בקבוצות אחרות.

התחנה הבאה הייתה קריסטל פאלאס האנגלית. הצעה קוסמת שקיבל המגן הובילה אותו לאנגליה, שם הכיר אמסלם את הספסל מקרוב. בתום עונת 1998-1999 החליט אמסלם שהקריירה האירופאית שלו מיצתה את עצמה והחליט לחזור לארץ.
הפועל חיפה שהייתה באותה תקופה הלהיט של הליגה, קלטה לשורותייה את השחקן שהעביר במהלך עונת המשחקים 1999-2000 את זמנו בקבוצתו של רובי שפירא ז"ל. דווקא הציפיות הגדולות ממנו בחיפה גרמו לו לרדת ברמה ובתום אותה עונה הוא החליט לשוב הביתה- לבירה.

בעונת 2000-2001 חזר אמסלם לבית"ר ירושלים, מבוגר יותר אך מנוסה הוא חזר לבית"ר ירושלים שרצתה לזכות בתואר נוסף. העונות שלאחר מכן התבררו כעונות ה"שחורות" של בית"ר ירושלים. דשדוש במרכז הטבלה במקרה הטוב ומאבקים על החיים בטבלה במקרה הרע, הפכו את בית"ר לקבוצה אפורה והרחיקו את אמסלם מאור הזרקורים.

בעונת 2004-2005 כשהיה נראה כי אמסלם על סף פרישה, הוא פרח מחדש דווקא בגילו המתבגר ותחת הדרכתו של אלי אוחנה- חברו לימי האליפות. גם שיתוף הפעולה על המגרש עם החבר הקרוב אבי נימני גרמו לו לחייך מחדש ולשרוף שטחים על אגף שמאל. למרות האיום של אלירן דנין הצעיר, זכה אמסלם לפתוח במרבית המשחקים והמשיך להציג במשחקים מסויימים את היכולת שלו מימיו כשחקן צעיר.

בעונת 2005-2006, בעל סף גיל 35, גילה אמסלם תפקיד חדש- הבלם האחורי. מצוקת השחקנים שנחתה על בית"ר, גרמה ללואיס פרננדז לפתוח עם אמסלם כבלם והשחקן הוותיק לקח את התפקיד בשני ידיים ושמר על הגנה יוצאת מן הכלל עם שותפו תומר בן יוסף. למרות הגיל המבוגר והקולות שעולים ביציע על סיום הקריירה, בבית"ר דווקא מתכוונים להשאיר את השחקן ולתת לו תפקיד חשוב במערכת.

גם עונת 2006-2007 הייתה המשך ישיר לעונה הקודמת. אמסלם אומנם נדחק מעט לפינה בתחילת העונה ע"י אוסי ארדילס, אך לאחר הגעתו של יוסי מזרחי חזר אמסלם להרכב, פתח ב-17 משחקים וכבש שער נדיר ביופיו מול הכח ר"ג לקראת תום העונה. האליפות שבה זכתה בית"ר בתום העונה הייתה השלישית של אמסלם ובצוותא עם קורנפיין הובילו השניים את החגיגות בגן סאקר.

עונת 2007-2008 נפתחה במעמד חדש עבור אמסלם. אם עד כה הוא שימש כקפטן שני, הרי שכעת בעקבות הפרישה של קורנפיין, הפך אמסלם לקפטן הראשון של בית"ר והפך לאחד השחקנים הדומיננטים בקבוצה. אלא שדווקא אז ולאחר מחנה אימונים מוצלח בהולנד, הודיעה בית"ר על הצטרפותו של המגן הצ'יליאני כריסטיאן אלברז לבית"ר, דבר שדחק את אמסלם לספסל. למרות העובדה הזאת ולמרות שהפך לשחקן ספסל ודווקא כקפטן, ימשיך אמסלם בעונה הקרובה להיות אחד השחקנים החשובים ביותר בקבוצה וללא ספק השחקן האוהב ביותר על האוהדים.

הקשר שלו עם הקהל הוא מיוחד. הוא תמיד ייתן, ירוץ, יבקש ויילך ואירועים של כל אוהד אם הוא יכול. הוא מכבד את כולם, מחייך ויודע טוב מאוד ממש מבפנים מהי בית"ר ירושלים. אמסלם לא גדל בבירה ואף הגיע אליה קצת באיחור, אבל על שחקן כמוהו אי אפשר שלא להגיד: "הוא בית"רי בדם" כי הוא פשוט כזה.
גם אצל השחקנים הצעירים יותר בבית"ר הוא נחשב ל"סמל" ולדמות שממנה אפשר ללמוד ומעבר לתרומה על המגרש, הוא גם תורם המון מחוצה לו.

לאמסלם יש 31 הופעות בנבחרת הבוגרת כשאת הופעת הבכורה שלו הוא ערך לפני 12 שנה במשחק הידידות מול איסלנד שם התוצאה הייתה 2-2. מאז ומתמיד הוא היה חלק בלתי נפרד מהנבחרות הצעירות והיה לשחקן מפתח בכדורגל הישראלי.