היסטוריית תנועת בית"ר

מאת אסף שקד

2004-09-30 00:00:00

מהי בית"ר? מיהם מנהיגיה? מה הרעיון מאחורי התנועה שממנה קמה בין היתר קבוצת הדגל - בית"ר ירושלים? על כל הנושאים האלה אנסה לענות בחלק זה בפינת ההיסטוריה.

הקדמה

כאוהד ותיק של קבוצת בית"ר ירושלים, וכמובן כאחד מצוות האתר הייתי רוצה שהקהל (בין אם צעיר ובין אם בוגר) ידע מי זו בית"ר? מה זו התנועה הזו? מי הם אותם מנהיגים שייסדו את התנועה, אם במובן הרעיוני או במובן העשייתי והאירגוני. מנהיגים ואישים כמו יוסף תרומפלדור, בנימין זאב הרצל, ולדימיר (זאב) ז'אבוטינסקי, מנחם בגין.

יוסף תרומפלדור (1880 – 1920)

ראשית חייו:
יוסף תרומפלדור נולד בפיטסבורג שבדרום רוסיה בשנת 1880. שני דברים ירש יוסף מאביו: את אהבת המסורת ואת אהבת הצבא. אביו של יוסף יהודי נאמן היה, אף שחי בין גויים והיה חייל בצבא הרוסי. הגאווה הלאומית והצבאיות הם שהיו תכונות יסוד ליוסף.
הפרעות ביהודי רוסיה מן השנים 1903 – 1905 עוררו בהם גל של תחייה יהודית – לאומית. גם בין המתבוללים היו שהתעוררו לקול השופר הציוני. יוסף, שעוד בילדותו חלם על חידוש עצמאות ישראל כקדם, קם וארגן במקומו חוג יהודי ציוני.

בצבא הרוסי:
הוא נקרא לשרת בצבא הרוסי. לפני צאתו אומר לו אביו: "לך, ואל תעיז לחזור בלא אות – הצטיינות". הוא הולך, ועד – מהרה הוא עולה בדרגות הפיקוד. במלחמה כנגד יפן משנת 1904 הוא מקבל אות הצטיינות גבוה, דבר שלא זכה לו יהודי אחר בצבא הרוסי. פעם השליך חזרה אל האויב פצצה, שהוטלה על מחנהו ועמדה להתפוצץ. בפעם אחרת הציל את דגל הגדוד. הגויים עומדים ומשתאים נוכח גבורתו של יהודי. הם אינם רגילים לכך.
באחד הקרבות הוא נפצע קשה ויש הכרח לקטוע את ידו השמאלית עד מעל למרפק. "אין דבר", הוא אומר, "הימנית חשובה יותר". אין הוא רוצה להשתחרר מן השרות הצבאי. הוא מועלה בדרגה, וחוזר לחזית ונופל בשבי היפני.

פעילותו הציונית, ורעיון הגדודים:
בשבי מארגן הוא בחורים יהודים, מלמדם את עיקרי הציונות ומכין אותם לעלייה לארץ. הוא עולה ארצה עם חבריו וכאן הוא מתנסה בכל עבודה קשה. הוא עובד כפועל וכשומר במושבות. זו פעם ראשונה שתרומפלדור עושה למען עמו בארצו.
והנה פורצת מלחמת העולם הראשונה. התורכים, המושלים בארץ, נלחמים לצד גרמניה כנגד מעצמות ה"הסכמה". תרומפלדור הוגה את רעיון הגדודים העברים שיילחמו לצד מעצמות הברית וישחררו את ארץ ישראל מידי התורכים. לאחר מכן יוכלו היהודים לדרוש את ארץ ישראל בשבילם. הוא יורד למצרים. לשם גורשו על ידי התורכים אלפי יהודים מתושבי הארץ. במצרים נפגש תרומפלדור עם זאב ז'בוטינסקי, שזה מכבר הגה גם את רעיון הגדודים. למרות התנגדותם של מוסדות הציונות הרשמיים הם יוצאים יחדיו לעשות נפשות לרעיון זה. הם יוצאים גם יחדיו להניע את הבריטים להקים את הגדודים.

גדוד נהגי הפרדות:
המלאכה אינה קלה. מטעמים שונים אין המפקדה של הבריטים אצה להגשים זאת. היא מציעה הקמתו של "גדוד נהגי הפרדות" שיסייע למאמץ המלחמתי בחזיתות שמחוץ לארץ ישראל. ז'בוטינסקי אינו מסכים לכך, אולם לדעת תרומפלדור כל חזית היא הדרך לציון. אין הוא מואס בשום דרך. ואכן, גדוד נהגי הפרדות, שקם בשנת 1915, מילא תפקיד בגבורה רבה בחזית גליפולי. הוא הוציא למתנדב היהודי שם של חייל למופת. שם זה מחזק את המאמצים להקמתם של גדודי קרב ממש. כאשר הוקמו הגדודים העבריים, בשנת 1917, שוב בזכות פעולתם המשותפת של תרומפלדור וז'בוטינסקי, מודה ז'בוטינסקי כי בעניין "גדוד נהגי הפרדות" צדק חברו ולא הוא.

בחזרה לרוסיה, והקמת ה"חלוץ":
סכנת פרעות חדשה מרחפת על ראשי יהודי רוסיה. תרומפלדור נוסע לרוסיה ומנסה להקים שם גדוד יהודי להגנה עצמית, אך מועיד לו תפקיד לעבור את הקווקאז ולבוא לארץ ישראל לכבשה. לאחר מאמצים רבים הוא מקבל רשות להקמת הגדוד. אולם בינתיים פורצת המהפכה הרוסית והגדוד התפרק. תרומפלדור מארגן אז את "החלוץ" ומכשיר צעירים יהודים לעלות לארץ ולעבדה.

החזרה לארץ, ונפילתו:
בבואו לארץ שומע תרומפלדור על הסכנה הצפויה ליהודי הגליל מפני פורעים ערביים. הוא עולה לגליל, בודק את המצב ומארגן את ההגנה במקום. הוא עצמו עובר למקום המסוכן ביותר – תל – חי. תרומפלדור פיקד על המערכה. הוא המשיך בקרב הנואש גם לאחר שנפצע בבטנו פצעים אנושים. לאחר הנסיגה נשאוהו חבריו בדרך לכפר גלעדי הסמוך ובדרך נפח את נשמתו, כשדבריו האחרונים הם: "אין דבר! טוב למות בעד ארצנו!".

זאב ולדימיר ז'אבוטינסקי (1880 – 1940)

זאב ולדימיר ז'בוטינסקי נולד באודסה שברוסיה בי"ב בחשון תרמ"א (18.10.1880). למד משפטים באיטליה ובשוייץ ושימש שם ככתב. המאמרים והרשימות ששלח פירסמו את שמו כאחד העיתונאים המזהירים בשפה הרוסית. על הכתבות ששלח מאיטליה חתם בכינוי הספרותי "אלטלנה". הפוגרום שנערך ביהודי קישינב ב1903 - המריץ את ז'בוטינסקי להתגייס לפעילות ציונית. הוא אירגן יחידות להגנה עצמית יהודית ונלחם על זכויות המיעוט היהודי ברוסיה.

ז'בוטינסקי נבחר כציר לקונגרס הציוני ה6 , הקונגרס האחרון בו השתתף גם בנימין זאב הרצל. בתקופה זו פעל ז'בוטינסקי רבות למען השפה והתרבות העברית ברחבי רוסיה, ועסק בפעילות למען הקמת אוניברסיטה עברית בארץ-ישראל. אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, יצא ככתב צבאי לחזיתות. נפגש עם יוסף טרומפלדור, ומאז החל לפעול למען הקמת גדוד עברי. ז'בוטינסקי לא רצה להסתפק ביחידה לשירותי עזר, יצא ללונדון ושם המשיך במאמציו עד שניתן האישור הרשמי באוגוסט 1917 להקמת הגדוד העברי הראשון. ז'בוטינסקי עצמו שירת בגדוד הזה בדרגת סגן והשתתף בקרב על מעברות הירדן ובכיבוש א-סאלט במערכה לשחרור ארץ-ישראל משלטון הטורקים.

בפסח 1920 עמד זאב ז'בוטינסקי בראש הגנת ירושלים בפני פרעות הערבים ונדון על כך ע"י שלטון המנדט הבריטי ל15 -שנות עבודת פרך. בעקבות הסערה שחולל פסק הדין, קיבל חנינה ושוחרר מכלא עכו. החל משנת 1921 כיהן ז'בוטינסקי כחבר ההנהלה הציונית והיה ממייסדי "קרן היסוד". לאחר שחלק על המדיניות הציונית התפטר והקים בשנת 1925 את ברית הציונים הרביזיוניסטים (הצה"ר) שדגלה בהקמת מדינה עברית בארץ-ישראל לאלתר.

בשנת 1923 הוקמה תנועת הנוער בית"ר (ברית יוסף תרומפלדור). בראש התנועה, ששאפה לחנך את חבריה ברוח לאומית וצבאית, עמד ז'בוטינסקי.

בשנים 1929-1928 חי בארץ-ישראל. בתקופה זו שימש כעורך העיתון היומי "דואר היום" וניהל פעילות מדינית ענפה. כשיצא בשנת 1929 לחו"ל לסדרתהרצאות סירבו השלטונות הבריטיים לאפשר לו לשוב ארצה, ומאז חי בגולה עד סוף ימיו.

בשנת 1935, לאחר שההנהלה הציונית דחתה את דרישותיו המדיניות של ז'בוטינסקי וסירבה להגדיר בצורה ברורה את "מטרתה הסופית של הציונות" (כינונה של מדינת היהודים) החליט ז'בוטינסקי לפרוש מההסתדרות הציונית וייסד את ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח) שניהלה פעילות מדינית עצמאית למען הקמת מדינה יהודית ועלייה חופשית לארץ-ישראל.

בשנת 1937 נעשה הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל (האצ"ל) לזרוע הצבאית של תנועת ז'בוטינסקי. שלושת הגופים שבראשם עמד ז'בוטינסקי - ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח), תנועת הנוער בית"ר והארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל) - היוו שלוש זרועות של אותה תנועה: הצ"ח - הייתה הזרוע המדינית, בית"ר - חינכה את הנוער היהודי בגולה למען המאבק לבניין ארץ-ישראל ושחרורה, והאצ"ל - הזרוע הצבאית. גופים אלה פעלו במשותף בארגון עליית "אף על פי", במסגרתה הפליגו מנמלי אירופה יותר מ40 - אניות שהעלו ארצה, ללא רשות השלטונות הבריטיים, רבבות מעפילים. ז'בוטינסקי כתב שירים, רומנים, סיפורים ומאמרים בנושאי מדיניות, חברה וכלכלה. וכמו כן תירגם לעברית יצירות ממבחר הספרות העולמית. לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה פעל ז'בוטינסקי בבריטניה ובארצות הברית למען הקמת צבא יהודי שיילחם לצד בעלות הברית נגד גרמניה.

ב-כ"ט בתמוז ת"ש (4.8.1940), בעת ביקורו במחנה קיץ של בית"ר בניו יורק, נפטר מהתקף לב. בצוואתו הורה כי רק בפקודת הממשלה העברית אשר תקום, יועברו עצמותיו ארצה. וצוואתו נתמלאה ע"י לוי אשכול. ב-כ"ט בתמוז תשכ"ד (1964) הועלו עצמות ז'בוטינסקי ורעייתו יוענה ונטמנו בהר הרצל בירושלים.

מנחם בגין (1913 – 1992):

בגין נולד בברסט ליטובסק שבפולין (אז בתחומי האימפריה הרוסית) ביום ה-16 באוגוסט 1913, י"ג באב ה'תרע"ג, בו חלה שבת נחמו שנתנה לו את שמו.
בילדותו היה במשך זמן קצר חבר בתנועת הנוער "השומר הצעיר", ואחר-כך הצטרף לברית טרומפלדור (בית"ר) מיסודו של זאב ז'בוטינסקי, תנועת נוער שדגלה בציונות ובהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ב-1936 נתמנה כנציב בית"ר בצ'כוסלובקיה, וב-1938 נתמנה כנציב בית"ר של פולניה, שמנתה אז עשרות אלפי חברים. בד בבד היה חבר גם במרכז הצה"ר - ברית הציונים הרוויזיוניסטים (מיסודו של זאב ז'בוטינסקי, 1925) - בפולניה. ב-1939 נשא לאשה את עליזה לבית ארנולד, שאביה היה ממנהיגי הרוויזיוניסטים.
עם פלישת הנאצים לפולין עזב את ורשה ומצא מקלט בוילנה. נעצר על ידי הסוביטים שסיפחו את המדינות הבלטיות ונכלא במחנות שבצפון הרחוק (על תקופה זו סיפר בספרו האוטוביוגרפי "לילות לבנים"). לאחר ששוחרר הצטרף לצבא הגנרל הפולני אנדרס, והגיע לארץ במסגרת זו. עם הגעתו לארץ ב1944 הצטרף לאצ"ל ונתמנה למפקדו.
בשנים 1946-1945 היה נציג האצ"ל בהנהגת תנועת המרי העברי - ארגון- גג של שלוש המחתרות שנלחמו בשלטון המנדט הבריטי (ההגנה, אצ"ל ולח"י) שנתפרק לאחר זמן קצר. היה אחראי לפיצוץ מלון המלך דוד בירושלים, שהיה באותה עת המפקדה הבריטית.
כשרדפו אותו הבריטים התחפש לאברך בישיבה והתגורר בצפון תל אביב, נוטל לעצמו את השם "רבי ישראל ססובר".
בעקבות הקמת מדינת ישראל, פורק האצ"ל ב1 ביוני 1948, ולוחמיו הכפיפו עצמם למרות צה"ל. עם זאת כאשר הגיעה לארץ אניית הנשק "אלטלנה" ב22 ביוני 1948, ניסה בגין לגרום לכך שאחוז מסוים מהנשק שעל סיפון האניה יגיע ללוחמי האצ"ל בירושלים אשר פורמלית לא נחשבה עדיין לחלק ממדינת ישראל. בתגובה הופגזה האניה והוטבעה, בפקודתו של דוד בן גוריון.
ב20 באוקטובר 1948, הקים את תנועת החרות. המפלגה אימצה קו שנחשב אז ימני קיצוני, ובין היתר תבעה את החזרה מההסכמה לתוכנית החלוקה. סיסמתה "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן". בבחירות לכנסת הראשונה זכתה חירות ל 11.52 אחוזים מכלל הקולות הכשרים. בן גוריון אשר הקים את הקואליציה בראשות מפלגת מפא"י, השאיר את המפלגה מחוץ לקואליציה, ומחוץ לקונסנזוס הלאומי דאז, תוך שהוא טובע את האמרה "בלי חירות ומק"י". בן גוריון התייחס לבגין בזלזול, ובנאומיו בכנסת נמנע אף לקרוא לו בשמו, והתייחס אליו כ"איש שיושב ליד חבר הכנסת באדר".
ב17 במאי 1977 נערכו הבחירות שבהן ניצח בגין לראשונה. בבחירות זכה הליכוד ל-43 מנדטים, המערך זכה ל-32 מנדטים וד"ש, בראשה עמד יגאל ידין ל-15 מנדטים. יריבו של בגין במאבק על קולות המצביעים היה שמעון פרס, אשר היתה לו זו הפעם הראשונה שבה התמודד על תפקיד ראש הממשלה.
ביום 19 בנובמבר 1977 אירע הביקור ההיסטורי של נשיא מצרים, אנואר סאדאת בארץ. הביקור הניע מגעי שלום, שהביאו ביום 18 בספטמבר 1978 לחתימת הסכמי קמפ דייויד, ולאחר מכן ביום 6 במרץ 1979 לחתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים, הסכם השלום הראשון שנחתם עם מדינה ערבית. עיקר ההסכם היה נסיגה ישראלית מחצי האי סיני, והסכמה לתוכנית אוטונומיה לפלשתינאים. על השגת ההסכם זכה בגין ביום 10 בדצמבר 1978 בפרס נובל לשלום במשותף עם סאדאת.
במקביל שקד בגין על הקמתן וטיפוחן של ההתנחלויות, בהתאם לתפיסתו המדינית הימנית.
הוא כרית ברית הדוקה עם החרדים, שאחרי שנים רבות באופוזיציה זכו להיכנס לממשלה, והעניק להם הטבות חסרות תקדים, בהן הרחבת הפטור מגיוס והרעפת תקציבים על הישיבות.
ביום 14 במרץ 1978 הורה בגין לצה"ל לצאת למבצע ליטאני כנגד מטרות מחבלים בלבנון. המבצע בא בתגובה לטבח באוטובוס אגד בכביש החוף, והיה למבצע המקיף ביותר בלבנון עד אז.
בינואר 1981 מינה בגין את יורם ארידור לשר האוצר. מינוי זה בא לאחר תקופתו החסכנית של שר האוצר יגאל הורוביץ. תחת הסיסמה "להיטיב עם העם" החל ארידור במדיניות של הורדת מכסים, הוזלת מחירים, והפחתת מסים על מכוניות, מוצרי חשמל ומוצרי צריכה, שהביאה בסופו של דבר לאינפלציה של מאות אחוזים.
ביום 7 ביוני 1981 הורה בגין על הפצצת הכור האטומי בעיראק. בשעתו נראה הצעד כהתגרות חסרת תקדים במדינות העולם, ואף כתרגיל בחירות. כיום, לאחר מלחמת המפרץ הראשונה, ומלחמת המפרץ השנייה, נראית ההפצצה כצעד מרחיק ראות, אשר תרם לבטחון מדינת ישראל.
ביום 4 ביוני 1982, בתגובה להתנקשות בשגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב, הורה בגין על מבצע רחב היקף בלבנון בשם "מבצע שלום הגליל". המבצע, שנועד ליצור מציאות חדשה בלבנון, לחבור לפלנגות הנוצריות שהיו אוהדות ישראל, וליצור עמן ברית אסטרטגית, הסתבך. צה"ל שקע בבוץ הלבנוני במלחמת הכל בכל, התעמת עם הצבא הסורי, ובסופו של דבר הוכתם באחריות עקיפה לטבח שביצעו הפלנגות בפלסטינים במחנות הפליטים בסברה ושתילה. ועדת החקירה שקמה בעקבות הטבח - ועדת כהן, אמרה על מנחם בגין שלא שקל נכון את התוצאות הצפויות של מתן הרשאה לפלנגות להיכנס למחנות הפליטים.
בגין, שרעייתו עליזה, ששימשה לו משענת בכל שנות מאבקיו, נפטרה בסמוך לכך, לא יכול עוד לעמוד בלחץ הציבורי, ובהאשמות לאחריותו לאבידות במלחמת לבנון, וביום 28 באוגוסט 1983 הודיע בישיבת הממשלה על כוונתו להתפטר במילים "איני יכול להמשיך למלא את התפקיד הזה". בגין הסתגר בבית ראש הממשלה, ורק כעבור כמה שבועות הגיש בשמו מזכיר הממשלה דן מרידור את מכתב ההתפטרות לנשיא. בשנותיו האחרונות לא יצא בגין מביתו, אלא לאזכרה השנתית לרעייתו עליזה.
ב־9 במרץ 1992, ד' באדר ה'תשנ"ב, נפטר בירושלים, ונטמן בהר הזיתים. בגין בחר להיקבר במקום זה, ליד קברם של עולי הגרדום, ולא בחלקת גדולי האומה שבהר הרצל.

היסטורית בית"ר

בנובמבר 1923 ביקר בריגא, בירת לטביה, זאב ז'בוטינסקי. שם הוא התחיל בסדרת הרצאות על תכלית הקבוצה האקטיביסטית שהחלה להתארגן סביבו. בין היתר הרצה שם על "היהדות והמיליטאריזם" ובהרצאה זו סקר בקצרה את תוכנית החינוך ההגנתי לנוער העברי בקשר עם הדרישה המדינית של האקטיביסטים ליצור בארץ ישראל יחידות צבא-מגן יהודיות. לאחר יציאת ז'בוטינסקי מריגא, התכנסו ביום י"ד בטבת תרפ"ד (23.12.23) מספר קבוצות של תלמידים ציוניים מבתי ספר שונים והתארגנו בגוש אחד בשם "הסתדרות הנוער הציוני-אקטיביסטי על שם יוסף תרומפלדור" (הסתדרות תרומפלדור). עקרון היסוד של "הסתדרות תרומפלדור" היה "הסתדרות תרומפלדור הינה חלק של הגדוד העברי שעתיד להיווסד בארץ-ישראל". בתור "נשיא" הסתדרות תרומפלדור נבחר אהרון פרופס, אשר ישב ראש ב"ועד הראשים", כלומר ועד ראשי הקבוצות מבתי הספר השונים.
ברית הנוער העברי ע"ש יוסף תרומפלדור, זהו שמה המלא והמדויק של בית"ר, תנועת הנוער הנושאת בשמה את שם הגיבור הגידם, אשר לחם למען המדינה העברית, ונפל בהגינו על תל-חי.
מאז היווסדה הייתה מטרת בית"ר המדינה העברית בכל הדרכים המוליכות לכך. רעיון זה היה המוקד לכל פעולותיה החינוכיות והמעשיות, מאז ועד עצם היום הזה. בית"ר קראה תמיד למעשים, וחניכיה יצאו ראשונים לעבודה והגשמה.
"הסתדרות תרומפלדור" בריגא מנתה בשנת 1924 בין 60 ל-70 חברים, ועיקר פעולותיה היו תרגילי משטר צבאי, לימוד השפה העברית, עבודה למען הקרן הקיימת לישראל, וכמו כן קריאה משותפת של הספרות האקטיביסטית, של השבועון הרוסי "ראזסוועט".
במשך שנת 1924 נוסדו סניפים מספר של "הסתדרות תרומפלדור" בערי השדה בלטביה ובדצמבר 1924 התקיימה הוועידה הארצית הראשונה של "הסתרות תרומפלדור" בלטביה.
בסוף שנת 1924 נוסף סעיף חדש בפעולות "הסתדרות תרומפלדור". כל חבריה בריגא עבדו במשך החורף בבית הספר היהודי למלאכה של "חברת מפיצי השכלה" במקום. בקיץ 1925 נוסדה חוות ההכשרה החקלאית, ובראשית שנת 1926 עלו העולים הראשונים חברי "הסתדרות תרומפלדור" לארץ-ישראל ויסדו בפתח-תקווה את קבוצת "מנורה", שהפכה ברבות הימים לסמלה של תנועת בית"ר.

ב-1934 כותב ז'בוטינסקי את "רעיון בית"ר" שכולל מספר סעיפים:

שליחותה של בית"ר
תפקידה של בית"ר הוא פשוט בתכלית, ואף-על-פי-כן קשה מאד- ליצור את אותו הטיפוס היהודי שהעם זקוק לו כדי להקים את מדינת היהודים במהירות גדולה יותר ובאופן מושלם יותר. במילים אחרות- לברוא את האזרח ה"נורמלי" או ה"בריא" של האומה היהודית. ואכן בזה צפון הקושי הרב: יען העם היהודי של היום הוא בלתי "נורמלי" ובלתי "בריא", וחיי הגלות בכל היקפם מפריעים לנו לחנך אזרחים בריאים ונורמליים. באלפיים שנות הגלות חדל העם היהודי לרכז את רצונו הקיבוצי בתפקיד אחד ראשי ועיקרי; פסק לפעול כאומה אחת שלמה ויחידה, נמנע מלעמוד על נפשו עם נשק ביד ברחוף סכנה על ראשו; הוא התרגל לצעקות שפתיים ושכח את המעשים, בחייו השתלטו האי-סדר והדיסאורגניזציה, הרשלנות נעשתה לחם חוקו בחייו הפרטיים ובחייו הציבוריים. לפיכך צועד החינוך הבית"רי במעלה ההר, ועוד זמן רב יעבור עד יגיע כל בית"רי ובית"רי, בהליכותיו ובהתנהגותו, למחוז חפצו. אפס כי "מחוז חפצו" הוא נעלה ואצילי, סימן יפה הוא לבית"רי, שזוכר הוא תמיד ושואף להגיע אליו, ולו לפחות בצעדים אטיים.

מדינת היהודים
יסוד השקפת העולם הבית"רית הוא אחד ויחיד: מדינת היהודים. אולם כבר ברעיון פשוט זה צפונה השקפת עולם עמוקה. מה טעם יש לקיום של לאומים ועמים שונים? ה"טעם" הוא, שעל כל לאום ולאום להכניס לתרבות האנושית המשותפת את חלקו הוא, עם חותם רוחניותו המיוחדת. אין עליו להסתפק רק ברעיונות ועצות טובות לעמים אחרים: הוא צריך לשמש דוגמה חיה, את הרעיונות והאידאלים שומה עליו להגשים בפועל, לבטאם לא רק בספרים, אלא דווקא ע"י צורות החיים הקיבוציים של העם. אולם לשם כך זקוק כל עם ל"מעבדה" משלו, לארץ בה נחשב הוא ל"בעל-הבית" וחופשי הוא לסדר בה את חייו הקיבוציים בהתאם להשקפותיו הוא על הטוב ועל הרע; "מעבדה" כזאת יכולה לשמש רק מדינה עצמית.
זמן רב שררה אצל חלק מהיהודים הדיעה, כי אם אמנם יש לעם היהודי "שליחות" משלו, שורה של אידיאלים ששומה עליו להחדיר לציביליזציה האנושית, הרי הדרך הטובה ביותר לשם מילוי ה"שליחות" הזאת היא פיזורנו בין כל עמי תבל; בדרך כזו- חשבו- נקל יהיה להפיץ את רעיונותינו בין כל אומה זרה, וניא תנהיג כבר את עצותינו בשטח חייה הקיבוציים. אבל אין זו אלא טעות גסה. כאמור אין "להדריך" את האחרים בעצות: העולם לומד רק מדוגמאות ממשיות, ואפילו עם המדובר הוא רק ברעיון חדש. אנגליה, למשל, העשירה את העולם ברעיון חברתי רב ערך: שלטון עצמי של אזרחים בני חורין, היינו המשטר הפרלמנטרי. אולם כיצד לימדה האומה האנגלית את העמים האחרים להבין והלנהיג משטר כזה? לא ע"י שהנאצלים נפוצו בין האומות הזרות ודיברו על ליבן השכם ודבר: להפך- העם האנגלי "לימד" את כל יתר האומות רק ע"י זה, שהוא יסד ופיתח את המשטר הפרלמנטרי בארצו הוא. וכן הציג לפני העולם דוגמה חיה והעולם למד ממנה. ובדיוק כך מילא העם הצרפתי את "שליחותו" והורה לעולם את תורת החירות והשיוויון רק ע"י כך שבארצו שלו עורר את המהפיכה הצרפתית הגדולה. הדרך הטובה היחידה להעניק לאנושות משהו טוב, הרי זה להראות לה את הדרך במעשים ולא במילים. לא נכון הדבר שהציונים דחו את רעיון "השליחות" של העם היהודי בעולם: להיפך, סבורים אנו שהעולם עוד ילמד מאיתנו הרבה אמיתות, בלתי ידועות עד הנה - אולם הדרך היחידה המובילה לכך היא יצירתה של מדינת היהודים.

רוב יהודי בארץ-ישראל
אולם מה פירושה המעשי של "מדינת יהודים"? מתי נוכל לומר על "פלסטינה" שהיא הפכה ל"ארץ ישראל"? רק אז כאשר יחיו בארץ יותר יהודים מלא יהודים. התנאי הראשון למדינה לאומית הוא רוב לאומי. ימים רבים לא הסכימו יהודים רבים, אפילו ציונים, להודות באמת פשוטה זאת. טעון טענו, שדי לנו ליצור בארץ ישראל "עמדות" חשובות- מושבות, ערים, בתי ספר- ובידנו יעלה אז לפתח באופן חופשי "חיים לאומיים", ואם גם רוב התושבים יהיה זר, ואין זו אלא טעות גסה. ההיסטוריה מלמדת אותנו, כי שום עמדות לאומיות, אינן יכולות להיחשב כבטוחות כל עוד העם שיצר אותן, בארץ פלונית או אלמונית, מהווה בה את הרוב. הנה כי כן פיתחו הגרמנים במשך 500 שנה ומעלה תרבות גרמנית עשירה באסטוניה ולטביה, אולם אף פעם לא היו שם לרוב: והרי לנגד עיננו תוצאות הדבר- ריגה היא עיר לטבית, האוניברסיטה של דורפאט- בית ספר אסטוני גבוה; באסיה הקטנה שלטת התרבות היוונית למעלה משלושת אלפים שנה, ובסופו של דבר לא רק שהתורכים הכחידו את כל הציביליזציה היוונית, אלא אף גירשו משם את כל היוונים.
מטרתה הראשונה של הציונות היא יצירת רוב יהודי בא"י. אולם אין זו המטרה הסופית. אחר שאנו נהווה בארץ ישראל את הרוב ונוכל לקבל על עצמנו את הממשל על יסודות דמוקרטיים, רחבים, עוד ישאר לנו התפקיד השני, העולה אולי בחשיבותו על הראשון: שיבת ציון, כלומר יצירת תנאים כאלה, שיתנו את היכולת לכל יהודי, שאיננו יכול או אינו רוצה להישאר בגולה, לחזור למדינה היהודית ולמצוא בה את לחמו בכבוד. מספרם של אלה בוודאי יגיע לכמה מיליונים, בעוד שלשם יצירת הרוב הדרוש נחוץ לנו מיליון או מיליון וחצי עולים. ואחר זה אולי נעמוד בפני התפקיד השלישי, אולי החשוב מכולם: לעשות את ארץ-ישראל למדינה המנהיגה את כל העולם התרבותי. מדינה, שמנהיגיה וחוקיה ישמשו אות ומופת לכל ארצות תבל- "כי מציון תצא תורה", "תורה" לא רק במובן הדתי. הציונות זהו תפקיד רב ועצום, שגבולותיו האחרונים דורנו לא תשורם; אולם הצעד הראשון שלו, שבלעדיו לא תתכן הציונות ולא מדינת היהודים ולא אומה היהודית אמיתית, הוא רוב יהודי בא"י: " בארץ ישראל על שתי גדות הירדן".

השפה העיברית
בית"ר רואה בשפה העברית את שפתו הלאומית היחידה והנצחית של עם ישראל. בא"י עליה להפוך לשפה היחידה השלטת בכל שטחי החיים של היהודים; בארצות הגולה היא צריכה להיות לפחות שפת הלימוד, למן גן הילדים ועד בית הספר התיכוני (ואחר כך אולי עד לאוניברסיטה- אם נזכה פעם לאוניברסיטאות יהודיות בגולה). ובחינוכו של כל ילד יהודי עליה לשמש הראשית והיסוד לכל; וילד יהודי, שאינו יודע עברית, אינו יהודי שלם- ואפילו הוא בית"רי.
הננו מתייחסים בכבוד גמור אל כל יתר השפות, בהן משתמש עמנו, בייחוד לאידיש, לספרותה ועיתונותה היפות והעשירות. למעלה מזה: הננו מעריכים את התפקיד העממי והלאומי העצום, שהאידיש (אצל הספרדים- הספניולית) מילאה וממלאת עד היום בתור אמצעי אדיר נגד התבוללות. אולם "שפה לאומית" זה דבר אחר לגמרי וגדול יותר; אין זו יכולה להיות שפה, אשר העם קיבל אותה- במהלך התפתחותו ההסטורית, מידי גזע זר ו"התאים" אותה לעצמו, שפה שדווקא יצירותיו הנצחיות והגדולות ביותר לא נוצרו בה: לא הארמית בימי קדם ולא האידיש בימינו אנו. אין לראותן כשפות לאומיות שלנו, יהיה תפקידן בהתפתחותנו גדול כמה שיהיה. "שפה לאומית" היא אותה שפה שנולדה יחד עם העם והיא מלווה אותו בצורה זו או אחרת, בכל דרך חייו הארוכה: הלא זוהי השפה העברית.

חד-נס (מוניזם)
הנה זה הבסיס היחידי, שעליו מיוסדת כל השקפת העולם הבית"רית: ליצור את מדינת היהודים; היינו מדינה עם רוב יהודי על שני עברי הירדן. גאונה ותפארתה של בית"ר הוא ה"מוניזם" שלה, והוא המבדיל בינה לבין יתר הסתדרויות הנוער ביהדות: בית"ר, פירושה דור אשר הקדיש את חייו רק לאידיאל האחד הזה של יצירת מדינת היהודים ואין הוא יודע אידיאלים אחרים על פניו.
אין זאת אומרת, שעל הבית"רי לעצום עיניו ביחס לחשיבותם, או אפילו גדלותם של רעיונות תיקון אחרים, המלהיבים בימינו מיליונים כה רבים של האנושות. נהפוך הוא: על הבית"רי להוות איש היודע להתייחס בכבוד הרב ביותר אל כל השאיפות הנעלות של בני דורו: ביחוד שהטובות בין השאיפות האלו מקורן ביהדות- כמו הפאציפיזם או, בייחוד, המלחמה לצדק חברתי: שניהם נובעים מהתנ"ך שלנו, ותקוותנו חזקה, שדווקא המדינה היהודית היא שתורה לעולם את דרך האמת לשלום עולם ולצדק חברתי. אולם לפני הכל צריך העם היהודי להקים את מדינתו, ותפקיד זה כה קשה הוא וכה מסובך, שהוא תובע את כל כוחותיו של דור שלם- ואולי גם יותר מדור אחד, ועל כן על הדור הנוכחי של הנוער היהודי להקדיש עצמו כליל לתפקיד האחד הזה; כל הרעיונות האחרים על יופיים ואצילותם, יכולים להשפיע עלינו כל זמן שאין הם מפריעים אותנו במלאכת הבניין של מדינת היהודים.
בו ברגע שאחד הרעיונות מתחיל להיות אבן נגף (ואפילו באופן בלתי ישיר!) על דרך הקמתה של מדינת היהודים, עלינו להקריבו בלי רחמים לטובת האידיאל היחידי, כי אידיאות אפשר שתהיינה לנו הרבה, ולכולן יכולים אנו להתייחס בהוקרה הגדולה ביותר; מה שאין כן האידיאל, הוא יכול להיות רק אחד, ועל כל אידיאה אחרת לכוף את ראשה לפניו, ואסור ולא יתכן, כי יהיה לנו "אידיאל" שני על פניו. "שני אידיאלים" הרי זה אבסורד ממש כ"שני אלוהים". לעבוד אפשר רק לאל אחד ולאידיאל אחד; וכל השאר, עד כמה שלא ישא חן בעיננו, הנהו ותמיד יהיה דבר צדדי ועלינו להקריבו ללא היסוס, אם נשקפת סכנה לעיניינו.
כאמור זהו העיקרון היסודי המבדיל בין בית"ר ובין יתר תנועות הנוער הציוניות. לגבי דידן אופייני הוא דווקא האיחוד בנשמתן של "שני אידיאלים" גם יחד- גם צינות וגם, למשל, סוציאליזם,- ועבודה לשניהם כאחת. הרי זה מביא אצלן לידי בלבול ומונע מהן יחס ברור הן לציונות והן לסוציאליזם. בהיותם ציונים עליהם לקדם בברכה את העובדה, שההון הפרטי יכול כבר לקבל רווחים בא"י, כי דבר זה מושך אליו הון חדש ומאפשר יצירת מפעלים חדשים ועליה יהודית נוספת; אולם בהיותם סוציאליסטים עליהם להתייחס אל כל עניין הרווחים כאל תוצאה ישירה של "ניצול". הסך הכל של טשטוש מושגים כזה הוא, שאין הם יוצאים ידי חובתם לא לכאן ולא לשם: בתחום הציונות - אסור להם לשאת על שפתיהם את המילה "מדינת היהודים" או "רוב יהודי", כי דבר זה משמעו לקבל בברכה את העליה "הקאפיטליסטית", שבלעדיה לא תיתכן עליה גדולה של עובדים; ובתחום הסוציאליזם הרי הם ללעג ולקלס בפי ה"טהורים", הסוציאליסטים הלא-ציונים, המוכיחים אותם על כל צעד שפעולותיהם עומדות בסתירה לעקרונותיהם הפרוליטריים. ואכן רואים אנו, כי רבים הם המתעייפים לבסוף מן התוהו ובוהו הזה ומוותרים על האידיאל הציוני- כי "שני אידיאלים" אי אפשר להם להתקיים בצוותא חדא, וסופו של האחד או השני לוותר ולהעלם.
הנה לתערובת זו של אידיאלים שונים, אשר בית"ר מנערת את חוצנה ממנה לחלוטין, אנו קוראים במבטא התנכי "שעטנז". לעמדתה המוניסטית של בית"ר יכולים אנו לקרוא בעברית "חד-נס" (דגל אחד). בבית"ר אין למצוא נשמות קרועות ושסועות ע"י שתי שאיפות שוות ערך. כל המפריע להקמת מדינת היהודים- ויהא זה ענין פרטי ואישי, או ענינה של קבוצה או "מעמד"- כל שאיפה אחרת חייבת, ויהי מה, להרכין את ראשה בפני הדגל היחידי, בפני צו האידיאל העליון והשליט היחידי: מדינת-היהודים.

מלחמת המעמדות
בחריפות יתרה בולט ההבדל הזה בין בית"ר לבין תנועות-נוער ידועות אחרות ביחסן לרעיון מלחמת המעמדות בא"י. רעיון מלחמת המעמדות כלול בזה שהפועל היהודי חייב לראות את עצמו כאויבו התמידי של בעל ההון היהודי ואפילו הוא משתמש בכספו ליצירת בית-חרושת או פרדס חדש ומעסיק במפעליו רק פועלים יהודים. ולמרות שבעל ההון מגדיל ע"י כך את יכולת הקליטה, היינו מקרב את שעת היותנו לרוב יהודי, הוא נשאר "אויב" של הפרוליטרי היהודי; ועל הפרוליטרי היהודי לשאוף בלי חשק להתאחד עם פרוליטרים של עמים אחרים (ובא"י פירוש הדבר- עם הערבים) וללחום שכם אחד נגד הבורגנות היהודית, שבלעדי עזרתה לא היו שלושה רבעים של המשק היהודי קיימים בכלל.
הנה תפיסה זו היא בעיני בית"ר ביטויו הבולט ביותר של "השעטנז" היא אבסורד עיוור, וגרוע מזה: שקר ריק אך מסוכן. מעמדות קיימים רק בחברה "מושלמה", "בנויה": אולם במקום בו תהליך ההתיישבות נמצא בהתהוותו, היינו בראשית יצירת החברה, אין המעמדות מעמדות, הפרוליטריון אינו פרוליטריון, הבורגנות לא תיחשב לבורגנות. כל אלה הנם אך "חלוצים", המשתתפים כל אחד לפי דרכו, במפעל משותף וקשה לאין שיעור. אין הם כולם אלא כלים על לוח האשקוקי של הציונות: מכונה זה "מלך" והשני "צריח". אפס, כולם כאחד מנלים את משחק הקרב בידיו של משחק אחר עליון. אין הם אלא כליה השונים של תזמורת אחת: לכל כלי תפקיד מיוחד, אולם כולם יחדיו מנגנים הם את אותו הקונצרט בהנהלתו של אותו המנצח. וגם המנצח הראשי הוא: רעיון מדינת היהודים.
אין איש מתעלם מן העובדה, שאפילו בא"י אין האינטרס של הפועל זהה עם זה של מעבידו: הראשון שואף להשתכר כמה שאפשר יותר, השני רוצה לשלם עד כמה שניתן פחות, ממש כמו באיטליה או בצרפת. אולם בה בשעה שבאיטליה או בצרפת אין זה מעיניינו של הפועל, אם יש לאל ידו של בעל התעשיה לשלם משכורת גבוהה או לא,- בא"י אין הדבר כן: אם ציוני הוא הפועל, אסור לו להסכים להרס בית חרושת, כי ע"י כך תקטן אפשרות ההתיישבות. וגם להיפך- בעל התעשייה- אם ציוני הוא, אסור לו להסכים שבמפעלו ישררו ביחס לפועל היהודי תנאי עבודה קשים ללא נשוא, כי ע"י כך יאבד המפעל את ערכו ההתיישבותי. במילים אחרות: נעלה וחזק מכל מלחמת המעמדות שולט ומשליט את רצונו בא"י- האינטרס המשותף והעליון של הקמת המדינה העברית. לפיכך לא תיתכן כאן "מלחמת מעמדות"- היינו שיטה, שכל עיקרה הוא בזה, שהצד האחד מאיים להקריב את השני ע"י שביתה והצד השני מאיים להרוס את הראשון ע"י השבתה; בא"י מוכרחים סכסוכים כאלה למצוא את פתרונם בדרך אחת ויחידה, הלא היא בוררות לאומית מחייבת.
מאליו מובן, כי כל עוד לא קיים מוסד לבוררות לאומית כזאת, יכולה השביתה להיות לפעמים האמצעי היחידי להשגת תיקונים צודקים בהחלט מאת מעביד צר עין. אל לו לבית"רי לשכוח אף פעם כי קיימת סולידריות של כל הפועלים השכירים כל עוד אין היא מפריעה לסולידריות הנעלה עוד יותר של בוני מדינת היהודים. על הבית"רי להשמר מפני צעדים, המאיימים להפוך את הפועל העברי בא"י לאביון, החי על רמת חיים נמוכה ואין לו יכולת לחנך את ילדיו; ובראותו כי מוסדות בוררות טרם קיימים בארץ והאמצעי היחידי להגנת תנאי עבודה צודקים היא לדאבוננו רק שביתה, אסור לו להפריע לשביתה כזו- ואגב אורחה, אפילו אם מתנגדינו החריפים ביותר לא יוכלו להאשימנו, כי בית"רים הפרו אי שם שביתה צודקת וכלכלית טהורה. אולם אין זאת אומרת, שכל שביתה "קדושה" היא. לדאבוננו נערכות בא"י הרבה שביתות בלתי צודקות לחלוטין על לא דבר, ולסייע בידן פירושו להפריע להקמת המדינה העברית. זהו בעיקר אותו סוג של שביתות, שבעזרתן מנסה ה"הסתדרות" להבטיח לעצמה את שלטון היחיד המזיק שלה, שלטון יחיד על חייו הכלכליים של היישוב: היא מכריזה שביתה, כאשר בעל תעשייה או מעסיק פועלים (ואפילו באותם תנאים ממש) המסרבים להשתייך ל"הסתדרות" ולהכנע למרות לשכת העבודה שלה. עפי"ר אלה הם דווקא בית"רים- והדרישה העיקרית בשביתה כזאת היא להשליך החוצה את הפועלים הבית"רים. מובן מאליו כי שביתה כזו לא רק שאינה "קדושה", אלא היא אי-צדק גמור, עוול, ומביאה נזק לאין ערוך להקמת המדינה העברית. שביתה כזאת יש לא רק להפר, אלא פשוט למנעה מתחילתה ולא לשים לב אל נאצות חסרות טעם כגון "מפירי שביתה". יש להפר ולשבור ללא רחמים כל שביתה בלתי צודקת ומזיקה למדינה, ממש כמו כל התנקשות אחרת באינטרסים של הקמת המדינה העברית. וזכותה וחובתה של בית"ר עצמה היא להחליט, איזו מן השביתות היא צודקת ואיזו לא, ולסייע בידי הראשונה להפר את השנייה.
וגם במובן אחר אין מלחמת המעמדות בא"י אלא שקר גרידא: במובן של "איחוד פועלי כל העמים" במלחמה משותפת נגד "הבורגנות של כל העמים". כל פועל יהודי בא"י יודע יפה, כי אם תבוא ביום מן הימים התנפלות של "פרוליטרים: ערביים, ואפילו על "הבורגנים" השנואים של פתח-תקווה, יצא הוא חוצץ- אם רק ציוני הנהו- להגן על הרכוש הבורגני מפני "אחיו למעמד": כי רכוש זה הוא קודם כל רכוש יהודי, גורם בהתיישבות העברית, עמדה שאפשר להשתמש בה וגם ישתמשו בה לשם יצירת הרוב היהודי.
ומשמעתו של כל זה, כי תקופה של התיישבות יש לה חוקים סוציאליים משלה, הנבדלים הבדל יסודי מאותם החוקים השוררים אולי בארצות "המושלמות זה כבר". הנה אחדים מן החוקים הסוציאליים שלנו, כפי שמבינה אותם בית"ר, ואף דוגלת בהם:
א) עבודה עברית במאה אחוזים בכל המפעלים היהודיים; כי אין למפעלים האלה כל ערך בישובה של הארץ אם העבודה בהם היא זרה, והחמור מכל הפשעים הלאומיים בא"י הוא חרם על העבודה העברית.
ב) תנאי עבודה הוגנים לפועל העברי: אחרת לא יוכל לעלות לא"י והיא לא תעשה לעולם מדינת היהודים.
ג) אפשרות נורמלית לרווחים להון הפרטי: אחרת יחדל זרם ההון לא"י ובנין מדינת היהודים יפסק.
ד) בוררות לאומית מחייבת בכל הסכסוכים הסוציאליים במשק העברי, וחרם על שני הפשעים הלאומיים- השביתה וההשבתה.
ומשום כך שהחזק בין כל ארגוני הפועלים בא"י- "הסתדרות העובדים"- איננו מודה בעקרונות הללו, אלא, להיפך, הוא ניצב על בסיס של מלחמת מעמדות, אין הפועלים הבית"רים נכנסים לתוך ה"הסתדרות" ואין הם יכולים לבקש עבודה ע"י לשכות העבודה שלה. הדרישה החמישית היא:
ה) יצירת לשכות עבודה נייטראליות עם באות כוח שווה לכל ארגוני הפועלים היהודיים ועם באות כוחם של המעבידים ובהנהלתם של יסודות נייטרליים, מוטב- בהשגחתו ובהנהלתו של אותו המוסד, אשר כמוסד לענייני הבוררות הלאומית.

הלגיון
בית"ר עומדת כצור איתן על בסיס הלגיון: היא תובעת מחבריה ומכל הנוער היהודי להשתלם באופן יסודי בשימוש בכלי נשק, ולהיות מוכנים בכל עת להיענות באופן אישי לכל קריאה- אם להגנה ואם, לכשתבוא השעה, ללגיון עברי חדש. בית"ר סבורה, כי חלוץ שלא הוכשר לתפקיד זה הנהו חלוץ רע, ואיננו ראוי לא"י; ו"ההכשרה ההגנתית", זו ההשתלמות הצבאית, הנה לגבי בית"ר הראשונה והחשובה בין כל ה"הכשרות" החלוציות.
מתנגדינו יכנו זאת בשם "מיליטאריזם". אל פחד מפני המילה הלאטינית. היה זמן שניסו להפחיד את הציוניים הראשונים גם כן במונח לאטיני: נאציונליזם. אולם אותם הציונים הראשונים לא נבהלו כל עיקר והשיבו: שני מיני "נאציונליזם" הם: אם לעם ישנה ארץ משלו והוא רוצה לכבוש לעצמו גם את ארצם של שכניו, הרי זה נאציונליזם רע; ולהיפך. אם לעם אין מולדת משלו בכלל והוא תובע לעצמו כברת אדמת-יה, הרי זה נאציונליזם טוב ואין להתבייש בו כל עיקר. -וכזה הוא גם "המיליטריזם". אם מדינה שאין איש "מציק" לה מתחילה להזדיין כדי לתקוף את שכניה השלווים והבוטחים, הרי זה מיליטאריזם רע; אולם אם אנו היהודים, שמכים אותנו כמעט בכל מקום, ואשר בפרט בארץ ישראל מאיימים עלינו להחריב בכוח ובאלימות את מושבותינו ולהשמיד את ישובינו, -אם אנו מזדיינים כדי להגן על חיינו, רכושנו, עתידנו, הרי זה המיליטאריזם הטוב, וגאים אנו על היותנו מיליטאריסטים כאלה.
כל התיישבות גדולה בתולדות העמים עוררה תמיד התנגדות מצד תושביה הקדומים של הארץ: אין כאן כל יוצא מן הכלל, כה היה תמיד וכך הוא גם בא"י. המוצא כי הערבים צודקים בהתנגדותם לציונות, יוותר בכלל על הרעיון ליישב את ארץ ישראל. אולם כל החושב, כי לעם היהודי יש זכות קדושה על מולדתו ההיסטורית וכי התנגדות הערבים (עם בן פחות מ-40 מיליונים, אבל עם טריטוריה הגדולה כמחצית אירופה כולה) היא התנגדות בלתי צודקת- עליו להסיק את המסקנות ההגיוניות מהשקפתו ועליו לסייע להקים אותה חומת-הברזל שתמנע כל הרס וחורבן.

המשמעת הבית"רית
המבנה של בית"ר מבוסס על עקרון המשמעת. מטרתנו היא (עוד אנחנו ממנה והלאה) לעשות את בית"ר למין אורגניזם עולמי כזה, אשר יהיה מסוגל, לאות מהמרכז, לבצע באותו הרגע, בכל עשרות אלפי ידיו, אותו המעשה בכל הערים והמדינות. מתנגדינו טוענים, כי אין זה "לכבודם של אנשים חופשיים", וכי פירושו של דבר "להיעשות למכונה". הנני מציע לא להתבייש ולהשיב, ודווקא בגאווה:- כן, מכונה.
כי הישגו העליון של המון אנשים בני חורין הוא הכושר לפעול יחדיו וכולם כאחד בדייקנותה המוחלטת של "מכונה". לכך מסוגלים רק בני אדם בני-חורין ובעלי תרבות גבוהה. בעמוד עשרת אלפים "סוקולים" צ'כיים על כיכר, כאשר לאות הניתן להם ממפקדם הם מבצעים אותה התנועה באותו הרגע, מרגיש כל המסתכל, כי בתנועה כזו משתקפת ההגנה העצמית של עם חופשי ובן תרבות במדרגתה הגבוהה ביותר. בהקשיבנו למקהלה ולתזמורת, בציות מאה משתתפים בדייקנות למנצח אחד ובעשותם עלינו את הרושם של דייקנות מוחלטת, הרי זה סימן, כי כל אחד מהם הקדיש את מאמציו הגדולים ביותר, כדי להגיע לתוצאה כזו; לא המנצח הוא שאילצו לכך, כי אם הוא גופו, באשר הוא עצמו שואף לאחדות. "תזמורת" כגון זאת ברצוננו ליצור מכל האומה היהודית; והצעד הראשון לכך שמו בית"ר. אין איש מכריח איזה צעיר שהוא להיכנס לבית"ר, אין איש מכריחו להישאר בה: רצונו החופשי הביאו לידי הכרה, כי הסגולה היפה ביותר של המין האנושי היא דווקא הכישרון הזה, להביא לידי הרמוניה את אישיותו הוא עם אישיותם של אחרים לשם מטרה משותפת, להתאים כל תנועה משלו לתנועותיהם של המוני אנשים חברים. בעצם צפון כאן כל המושג "אנושות", במובנו העמוק והעדין ביותר: האחדות. גאולת ישראל תבוא כאשר העם היהודי ילמד לפעול יחדיו וכולם כאחד, דווקא כ"מכונה". ולכשתלמד כל האנושות את האמנות הזאת, תבוא גאולת העולם, הפיכת כל החלקים המסתכסכים למשפחת-עולם אחת.
משמעת מתבטאת בזה, שהמון נכנע למרותו של אחד מנהל, והאחד הזה - לזו של גבוה ממנו וכן הלאה. ואין כאן השתעבדות לרצונו של א ח ר. המפקד איננו אלא נושא רצונך אתה, בא כוחך, אשר ברצונך הטוב מסרת לו את ייפוי הכוח לנצח על "תזמורתך"- שאם לא כן לא היית נכנס לבית"ר, או לא היית נשאר בבית"ר. רעיון המשמעת הבית"רית מונח שוב באותו עיקרון יסודי של "מוניזם": לכולנו רצון אחד, אנו בונים יחדיו בניין אחד, על כן נענינו כולנו לקריאתו של אותו האדריכל האחד אשר תוכנית-הבניין שלו מצאה חן בעינינו : וכל עוד הוא נשאר נאמן לתוכנית הבניין הזו מניחים אנו נדבך והולמים בפטישים לפי הוראותיו.
ה"מפקד", ה"מנצח", ה"אדריכל" יכול להיות אדם אחד, או קולקטיב- למשל "ועד". שתי השיטות הן "דמוקרטיות" במידה שווה, כל עוד ייפוי הכוח שלהן נובע מהסכמת ההמונים. בצרפת שולט קולקטיב- "הקבינט". באמריקה שולט אך הנשיא לבדו; ושתיהן רפובליקות דמוקרטיות על כל תגיהן. את בית"ר הולמת יותר השיטה האמריקנית, כי בית"ר היא תרכובת של "בית-ספר", ושל :מחנה צבא", ומחלקה של תלמידים, כמו גדוד של חיילים, קל יותר לנהל ע"י מורה אחד וע"י מפקד אחד מאשר ע"י ועד מתווכח. אולם המקור הראשון והאחרון של כל ההיררכיה של בית"ר מונח ברצונו של ההמון הבית"רי, כי הוא בוחר באופן חופשי את מפקדה העליון של התנועה- את ראש בית"ר.
המבנה של בית"ר ותפישתה את המשמעת הן קומבינציה מוצלחת ובריאה בין החופש מצד אחד לבין ההרמוניה המוניסטית מצד שני.

הדר בית"רי
"הדר"- מילה עברית, שאינה ניתנת כמעט להיתרגם לשפות אחרות. היא כוללת בתוכה כתריסר מושגים שונים: יופי חיצוני, גאווה, דרך ארץ, נאמנות... אולם "תרגומו" המלא בשפת חיי יום יום מוכרח להוות הבית"רי עצמו- בצאתו ובבואו, בפועלו, דברו ובהגותו את מחשבותיו. מובן מאליו כי רחוקים אנו עוד מרחק רב מהמצב הזה, ולא בדור אחד יכול עם להגיע אליו. אולם על "ההדר הבית"רי" להיות שאיפת יום-יום של כל אחד ואחד מאתנו: כל צעד מצעדינו, כל תנועת יד, כל הגה קל, כל פעולה ואפילו כל רעיון עלינו לבצע בתמידות ובעקשנות מבחינת ה"הדר".
חשוב הדבר לא רק לגבי זה, שכל אדם בכלל היה צריך לשאוף ל"הדר". חשוב הוא בעיקר לגבינו, היהודים. כבר נאמר כאן, שחיי הגלות החלישו אצלנו במידה מרובה את האינסטינקטים הבריאים ביותר של עם נורמלי. ובפרט סבלו משום כך הצורות החיצוניות של חיינו. כולנו יודעים, כולנו מתאוננים לעיתים קרובות בינינו לבין עצמנו, כי היהודי הבינוני חושב למיותר להשגיח על הליכותיו או חזותו החיצוניים. ואין זאת "הבלותה" כלל וכלל: זוהי אחד השאלות העיקריות של הכרת-ערך-עצמו. כפי שחייב אדם לדאוג לניקיון גופו, לא משום "מה יאמרו", אלא פשוט מפני יחס כבוד לעצמו- ואפילו הוא חי על "אי בודד"- כך הוא מחוייב לחנך גם את עצמו, שבכל מוצא פיו ובכל תנועה מתנועותיו תורגש אותה ההכרה העליונה של ערך "הוד מעלתו" שלו.
כי כל אדם יש לו הוד מלכות משלו. ובפרט כל יהודי, אם למילה "אריסטוקראט" יש מובן כלשהוא, יכול זה להוות רק מובן אחד: אביו ואבי אביו וכן הלאה היו תמיד, דורות על דורות, אנשי תרבות, ז"א אנשי החיים לא "סתם ככה", אלא הם מסוגלים להתעמק ברעיונות אציליים ולהתאים את כל מהלך חייהם לאידיאלים נעלים. ואם כך, הרי אנו היהודים הננו העם ה"אריסטוקרטי" ביותר בכל העולם כולו. אפילו שושלות המלוכה העתיקות ביותר אין חשבונן עולה ודאי ליותר מעשרים שלושים דורות של חיי תרבות: הרחק מכן אי שם בראשית קיומן, ניצב איכר פרא למצחה, אם לא סתם שודד. ולא כן אצלנו היהודים, כי מאחורי כל אחד מאיתנו עומדים כשבעים דורות, אשר ידעו קרוא וכתוב, אשר למדו ודיברו על אלוהים ועל היסטוריה, על עמים ומלוכות, על אידיאות של צדק ויושר, ועל בעיות האנושות והעתיד. כל יהודי הוא במובן זה "בן מלך". וצחוק מר הוא שבא לנו כתוצאה מן הגלות, שהיהודים נחשבים בעיני כל העמים, ואפילו בעינינו אנו, כאנשים אשר לא ידעו "חדר ילדים" מהו.
רק עיוור יכול להתעקש ולהגיד, כי שאלת ה"הדר", אינה אלא עניינו הפרטי של הפרט בלבד או עניין משפחתי פנימי. כל אחד מאתנו יודע, כי יחסו לאדם אשר התנהגותו עושה עליו רושם של "רשלנות" תרבותית, שונה מיחסו לאיש שכל מהותו אומרת "בן מלך", ואם גם ילבש בגדי עני ואינו אלא חוטב עצים ביער. אילו הבינו זאת כל היהודים, אפילו כאן, בגלות, גם אז היו האנטישמים שונאים אותנו, אולם הייתה זאת שנאה המעורבת בכבוד וכל מצבנו היה אז אחר. וגם בהשגת מטרתנו הציונית היה זה לנו לעזר: כי המון הצווח ונדחק ואין לו כל רגש של סדר, אינו עושה על האנשים רושם של "אנשי כושר מדיני". ואילו קבוצה, אשר כל אחד בה מתגבר על יצרו ומוכיח בכל ישותו והתנהגותו מסורת של תרבות ארוכה, מכריחה גם את השונא להודות: הזה, זה הוא "לאום", הנה הם האנשים המסוגלים ליצור מדינה.
על כן המשמעת הבית"רית היא אחד האמצעים הטובים לחינוך של "הדר". אולם זה בלבד אינו מספיק כלל. כאן מחוייב כל אחד "לעבד" את עצמו, לסנן ולזקק את כל הליכותיו. ה"הדר" מורכב מאלף "הבלים", המהווים כולם יחד את חיינו היומיים. אכול בשקט ובמתינות, אל תבליט את מרפקיך בעת אכלך. אל תגמע מרק בקול הנשמע למרחקים, בלכתך ברחוב עם חבריך אל תכבוש את כל המדרכה; בעלותך בלילה על מדרגות של בית אל תשמיע קולך, ולא תעיר את השכנים; פנה דרך ברחוב לאישה, לבא בימים, לילד קטן, לכל אדם בכלל- יהא הוא גס, אתה, אל תהיה; - כל זה ועוד שורה אין סופית של "הבלותות" אחרות יוצרות את "ההדר הבית"רי".
אולם חשוב פי כמה הוא ה"הדר" המוסרי. עליך להיות רחב לבב: כל עוד אין הדבר נוגע בעניינים עקרוניים, אל תעמוד על המקח לגבי זכויות פעוטות; מוטב שתקריב אתה קורבן ולא תדרוש קורבן מאחר. כל מילה שלך מחוייבת להיות "מילת כבוד". ומילת כבודך צריכה להיות קשה מצור. מוכרח לבוא היום, בו כל יהודי שירצה להביע את ההוקרה העליונה של יושר אמיתי, של נימוס וכבוד, לא יגיד כמו עתה "זה ג'נטלמן אמיתי!" - אלא יאמר "זהו בית"רי אמיתי!"

הצהרת מדיניות תנועת בית"ר

1. בית"ר תומכת באופן בלתי מעורער בממשלת ישראל ובראש הממשלה, במלחמה הצודקת כנגד ההתקפות הרצחניות על ריבונות העם היהודי בארצנו שלנו.
2. הסכמי אוסלו יצרו הזדמנות לאויבנו ואפשרו להם לפעול בחופשיות כנגד מדינת ישראל ואזרחיה.
3. בית"ר מצהירה מחדש על עמדתה ההיסטורית כי בארץ ישראל מקום למדינה יהודית בלבד.
כל הסכם המבקש לח�
שלח לחבר לסלולרי