גילוי נאות, אין לי משהו יוצא דופן לומר לכם שאתם כבר לא יודעים. בית"ר ירושלים של העונה תהיה שונה ממה שהתרגלנו בשנים האחרונות, שחקנים בכירים עזבו, תחליפים סבירים הגיעו, המצב הכלכלי לא פשוט ואיציק קורנפיין הצליח למצוא אוויר לנשימה לעונה נוספת. אבל היי, את כל זה שמענו בתחילת העונה שעברה. אז מה חדש?

ובכן, ישנה נקודת אור שהבזיקה לה בעונה שעברה והיא תנצנץ במלוא הדרה העונה. קוראים לה שחקני הבית. בתקופת גאידמק ישבו על הספסל שחקנים כמו יצחקי, ברוכיאן ובן שושן, כך ששחקני קבוצת הנוער, גם אם הם לקחו שתי אליפויות ושני גביעים בשלוש שנים, לא באמת עניינו מישהו בצוות המקצועי - להוציא לואיס פרננדז, אבל הוא אימן רק חצי עונה. בלית ברירה פוזרו להם שחקני הבית בקבוצות הליגה המקומית עם שאיפה לשוב לבית"ר ביום מין הימים. ולפתע פתאום, קריסה מערכתית כלכלית נוחתת על בית"ר כרעם ביום בהיר. אפשר להתווכח אם זה על רקע פוליטי או שיש לזה שורשים פולניים. הנקודה היא שמאותו היום בית"ר מקבלת בעיטה בתחת שמחזירה אותה למציאות האפרפרה: אין בעלים חזקים כמו בחיפה, השם בית"ר ירושלים הוא לא מותג כמו השם מכבי תל אביב (ואם ישאלו אותי, זה הרבה גם בזכות הכדורסל), ואין ארסנל משקיעים כמו בהפועל ת"א. בצר להם פונים ראשי המועדון לקיבוץ נדבות וחיפוש אחר מושיע. בהתאם לכך המשכורות השמנות בקבוצה מחפשות פראייר אחר, ומנשקי הסמלים הסדרתיים מחפשים אובייקט חדש. אל מולם ניצבים צעירי המועדון שנאספים להם מהגלות ושבים אחר כבוד לביתם בטדי. ואוי, כמה שזה היה שווה.

החבר'ה של הנוער לא לקחו דאבל במקרה. באותה עונה בית"ר גידלה ליגיון כישרונות שעתידים להצעידה קדימה. בשנה שעברה טעמנו אותם באמת. השנה נראה אותם הרבה יותר ובגדול. המונח בית"ר ירושלים מתחיל לקבל משמעות המבוססת על המקורות. שחקני הבית הצעירים שגדלו והתחנכו על ערכי בית"ר לובשים צהוב שחור בשביל לזכור. לזכור שזו בית"ר של יוסף טרומפלדור, זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין. לדעת שזו ירושלים, עיר הקודש ובירת ישראל. לדעת שבית"ר ירושלים זו הקבוצה של המדינה. סמל היהדות הציונית על כל חבריה ומוקיריה. בית"ר היא מנורת בית המקדש, הכותל המערבי של ירושלים, האריה השואג של הלוחמים בקרבות לשחרורה. בית"ר ירושלים היא היסטוריה שלמה. היסטוריה של עם יהודי במדינת ישראל.

ואת זה החבר'ה הצעירים הללו יודעים היטב. ואם בטעות מישהו מהם לא, יש מאמן אסלי שידאג להחדיר לו את זה לראש טוב טוב. הוא זה שיודע מה זה לשחק עבור הסמל. עבור ירושלים, עבור המועדון והאוהדים. לאט לאט נבנית תשתית חזקה של שחקני בית איתנים שיובילו את בית"ר חזרה לגדולתה. רק שהפעם היא תהיה גם עם בסיס חזק. כי לקבוצה יש סגל בו כל שחקן - מלמיליאן.

את העונה הקרובה פותחים אצל הטריפוליטאים בנתניה. שם המצב דיי מזכיר אותנו, אבל בקטן. יש בעלים שנמאס לו מהקבוצה ולא מעוניין לשים שקל. מתעסקים בעיקר בלחפש בעלים חדש, על הדרך מחפשים שחקנים זולים מתוך תקווה שהם לא ישחקו ככה, הסגל מדולדל עם המון צעירים וללא שמות נוצצים אבל עדיין הם מלאים אופטימיות. ואחרי המהפך שהם עשו להפועל ת"א בגביע הטוטו בהחלט יש להם סיבה.

אבל מה זה משנה, ביום שבת כולנו מגיעים לאצטדיון בנתניה (כן, זה אותו אחד, החדש יפתח ב-2098) בשביל בית"ר שלנו. משחק ליגה ראשון לעונת 10/11 ואנחנו רוצים בו ניצחון. אז קבענו: יום שבת, אצטדיון הקופסא, דגלים, צעיפים, גרעינים, הסתחבקויות ביציע, קריאה לשחקנים כשהם עולים (סוף סוף סגל יחסית מלא), שירת התקווה בשניות שלפני המשחק, ההתרגשות כבר גואה ומציפה והמשפט הנצחי מקבל משמעות חדשה: בית"ר ירושלים - האימפריה עוד תחזור!