אגם דיקסיי שהפך לסמל המחנה

יום רביעי בלילה, טיסה 352 מברלין לישראל, בחלק האחורי של המטוס מתרכזים שחקני בית"ר ירושלים שבעוד כמה שעות ינחתו בישראל. בעיתונים הישראלים המחולקים במטוס זועקות הכותרות על הקבוצות התל אביביות שמתכוננות למשחקיהם במסגרת האירופאית, בעמודים הפנימיים יותר מדווח על החתמות של שחקנים בקבוצות אחרות ובית"ר ירושלים? פסקה וחצי על "פרשת תמוז" שבמשך מספר ימים דחקה את מרכז העניינים בגרמניה לבית וגן השומם והריק. אך למרות כל הקשיים, המחסור בכותרות ומספר לא קטן של שחקני סגל שטרם חתום על חוזה לעונה הבאה, שחקני בית"ר ירושלים לא מורידים את החיוך על הפנים ויודעים היטב לקראת איזה עונה פניהם מועדות ומה השאיפות שלהם.

מחנה האימונים בגרמניה היה מחנה שונה מכל המחנות הקודמים. קבוצה נטולת כוכבים, נטולת מזומנים ונטולת שאיפות לתארים. קבוצה ללא זוהר, עם מאמן וותיק אומנם אבל ללא קילומטראז' גדול בליגת העל ועם בעיות תפעוליות שנשארו בארץ.

אחרי שבוע בעיירה מאלנטה ושלושה ימים נוספים בבירה הגרמנית ברלין, הגיע הזמן לעשות את שלב הסיכומים, לקבל קצת תקווה לקראת פתיחת העונה ולהבין איזה קבוצה הולכת להיבנות כאן.

אורי מלמיליאן - סבלנות, אמונה ובית"ריות

מלמיליאן בתמונה אופיינית, עם בן שושן

אומרים עליו שהוא הסמל הגדול ביותר של בית"ר ירושלים (ביחד עם אוחנה), אומרים עליו שבמו רגליו הביא את בית"ר ירושלים למה שהיא כיום, מספרים עליו שהוא מאמן קשה ואיש עקרונות ומשבחים אותו שהוא אחד האנשים הכנים ביותר שיש בכדורגל הישראלי.

אחרי שבוע עם אורי מלמיליאן התמונה מתבהרת בצורה יותר ברורה והמחנה בגרמניה יכול לאפיין את אורי מלמיליאן החדש, המאמן שהגיע לבית"ר בימים הלא קלים וזה שרוצה להחזיר לקבוצה את מה שהיא נתנה לו.

יום ראשון לפני 11 ביולי, השעה 18:00 שעון גרמניה (12 שעות לאחר ההמראה של בית"ר מישראל), בית"ר ירושלים מגיעה למגרש ולאדקסטדיום בעיירה פיסאו המרוחקת כשבעה קילומטרים מבאד מאלנטה. בעקבות העובדה שהאימון נקבע כמה ימים לפני כן נאלצה הקבוצה להגיע למגרש במוניות שנשכרו במיוחד לשם מטרה זאת. אורי מלמיליאן לא מקטר ועושה את הדרך למגרש. אלא ששם התמונה קצת מתחוורת, המאמן שרואה את הדשא הלא מכוסח, את הבורות במרכז המגרש ואת המשטח שלא עבר טיפול במשך מספר ימים טובים, מעקם פרצוף ומודיע: "לא אוכל לתת לשחקנים שלי להתאמן על מגרש כזה, אני לא מוכן ששחקנים שלי יפצעו". חמש דקות לאחר מכן מנהל המגרש קינזלי נקרא לדגל ומנסה לשפר את מצב המגרש. המאמן מתרצה ומבקש למצוא תחלופה או שיפור ניכר בדשא, אך כמובן לא מבטל את האימון.

יודע להקשיב לכל אחד ואחד

16 שעות חולפות ובית"ר ירושלים חוזרת לאותו המגרש. הפעם הדשא מכוסח, הבורות כוסו והמצב של המשטח מזכיר את זה של מירלו בהולנד. מלמיליאן משחרר חיוך ולא נותן לרגע למאורעות היום הראשון להפריע לו. אצל מאמנים אחרים זה היה מתלווה בעצבים מיותרים, בדרישות לא דרישות ואולי אף בהאשמות על תכנון לא נכון של המחנה. אצל מלמיליאן זה אחרת, הצניעות שלו עושה את העבודה לבד, "אני שיחקתי על מגרשים כאלה לפני מספר שנים, אז נוכל להסתדר גם עם זה", הבהיר המאמן ביומו השני של המחנה.

מנקודה זו ואילך המחנה רק עלה בכל יום מחדש לנקודות גבוהות יותר. המאמן שלאט לאט העביר את הוראותיו לשחקנים קיבל גיבוי מלא מעוזרו וממאמן הכושר יוסי קקון ששמרו על קצב טוב באימון, מחוץ לשעות האימונים זכה מלמיליאן למשמעת יוצאת מן הכלל מצד השחקנים וכמובן לכבוד מכל מי שלובש את החולצה הצהובה שחורה. מה שלא היה מאפיין את הקבוצה בעונה שעברה, התהפך במהירות בתוך מספר חודשים.

האמונה היא מרכיב חשוב אצל מלמיליאן. תשאלו את הבעלים של הקבוצות הקודמות בהם אימן מלמיליאן, הם יספרו שבמשחקים בשבת הוא היה עושה הכל על מנת לא לנסוע בשבת. את האמונה הזאת הביא עימו מלמיליאן לבית"ר ירושלים וקיבל בה בית חם משחקנים ירושלמים הידועים במסורת שלהם. ביום שבת הכריז המאמן על יום חופשי, העומס של האימונים (כולל המשחק בשישי בערב) והעובדה ששבת הוא יום המנוחה גרמו למאמן להחליט שלא להתאמן בשבת, הזמן החופשי נתן לשחקנים להיות אחד עם השני והשיא היה בערב שבת כשמחצית משחקני הקבוצה התכנסו בחדר האוכל הקבוצתי והתפללו תפילת ערבית וערכו קבלת שבת. לא עוד קידוש ליל שישי של שלוש דקות, בית"ר של מלמיליאן היא קבוצה עם אמונה אמיתית ודווקא בשנה בה המאמן המסורתי הגיע לבית"ר, כמות השחקנים שומרי המסורת גדל באופן משמעותי (אלי דסה וקובי ראובן למשל).

מלמיליאן עם שומרת מסורת נוסף - ליאור ראובן

צום תשעה באב היה גם הוא סממן לאמונה הגדולה של מלמיליאן. המאמן דרש עוד לפני היציאה למחנה שכל הקבוצה תשוב לישראל ביום ראשון בערב ולא תשהה בתשעה באב בחו"ל, "רק זה חסר לי, שהקבוצה תשאר ביום כזה קדוש מחוץ לישראל, זה יכול להביא לחורבן של כל העונה", אמר המאמן לסובבים אותו. תקראו לזה פרימיטיביות, תקראו לזה עתיקות, אבל אצל מלמיליאן האמונה והאהבה לקבוצה גוברת על הכל. כשהבין שהדבר לא יתאפשר, ביקש המאמן לחזור לפני תשעה באב והורה לצוות המקצועי שלא לקיים אימון לאורך כל תשעה באב (שני אימוני ערב ואימון בוקר). לא די בכך, מלמיליאן גם ביקש מהשף רונן כהן, אשר דאג לארוחות בריאות, מזינות ובעיקר טעימות לשחקני הקבוצה לאורך כל מחנה האימונים, לדאוג לארוחה מפסקת לשחקנים הצמים, אקט שמסמל יותר מהכל את האכפתיות של מלמיליאן משחקניו.

את האהבה של מלמיליאן לבית"ר אף אחד לא יוכל לקחת. רואים את זה בעניינים שלו, רואים את זה בכל פעם כשמזכירים לו את התארים אותם הביא לבית"ר ירושלים. מרבית השחקנים של בית"ר ירושלים העריצו אותו כשהיו קטנים יותר, יש כאלה שגם היום מתרגשים כשהוא עומד לידם. מלמיליאן מצידו לא מתנשא מעל אף שחקן, תמיד נותן אוזן קשבת ובעזרת רוני לוי מאפשר לכל שחקן לגשת אליו. אצל המאמנים הקודמים של בית"ר זה לא היה אפשרי, אצל מלמיליאן ההקשבה היא האלף בית בתורת האימון ולא פלא ששחקנים רבים רוכשים לו כבוד ואף הסכימו לצאת למחנה ללא חוזה.

כאחד שכבר עבר כמעט הכל עם בית"ר ירושלים, מלמיליאן מודע ששני משחקים לא טובים יגרמו לסיר הלחץ לרתוח. ההכרות עם הקהל של בית"ר יכולה לגרום להבנה משני הצדדים, אך מילת המפתח בהצלחת המאמן היא סבלנות. במידה והקהל לא יגלה סבלנות, מלמיליאן יחשוב על קיצור התקופה שלו כמאמן בית"ר ירושלים. סבלנות ברגעים קשים יותר תהווה את המתכון להצלחה.

כסף זה לא הכל בחיים

תמונה אופיינית למחנה -תלכיד שנבנה מחדש

בית"ר ירושלים יצאה ללא כוכבים למחנה האימונים בגרמניה. שמעון גרשון ועידן טל כבר מעבר לשיאם, השחקנים הצעירים עוד לפני הפריצה שלהם ושני השחקנים הבודדים שעוד יכולים להחזיק בתקן "כוכבים" - אבירם ברוכיאן ועמית בן שושן, הם שחקני בית שתמיד שמרו על פרופיל נמוך ועל צניעות.

המחסור בכוכבים (סטייל יצחקי) הוא אולי המתכון להצלחה של בית"ר ירושלים. ללא מעמדות שונות וללא מחנות (המחנה התל אביבי מול הירושלמי בשנים הקודמות), הופכת בית"ר ירושלים לקבוצה מלוכדת מאוד גם על המגרש וגם מחוצה לו.

המחסור בכסף אולי גרם למצב הזה, אבל מתוך 26 השחקנים שיצאו למחנה בגרמניה, 16 (!) מהם הם שחקני בית של בית"ר ירושלים. עם כמות כזאת של שחקני בית ועם רצון עז של כל אחד מהם להצליח, בית"ר ירושלים יכולה להוכיח לכל הליגה שכסף זה לא הכל בחיים. בניגוד לעונה הקודמת, הפעם הצוות המקצועי גם מאמין בדרך של בניית קבוצה לשנים הבאות, קבוצה שתתבסס על שחקני בית (גם כאלה שישבו על הספסל). את התלכיד המוצלח שהיה ניתן לראות בגרמניה, לבטח נראה במשחקים הקרובים של בית"ר ירושלים. עם חיזוק בדמותו של פרננדס ועם עוד 3-2 שחקנים מאלה שמתאמנים כעת ללא חוזה, בית"ר ירושלים יכולה להיות קבוצת צמרת לגיטימית גם ללא שפיכת מזומנים רבים.

אלי דסה - הפתעת המחנה

אלי דסה - הפתעת המחנה

בכל מחנה יש את השחקן שבולט מעל כולם. בשנתיים האחרונות זה היה טוטו תמוז שהפעם נשאר בארץ ודאג עדיין להישאר בכותרות למרות שלא המריא לגרמניה. השנה לא היה שחקן אחד שבלט מעל כולם, מרבית השחקנים שמרו על יכולת טובה וזהה אחד לשני. אבל למרות זאת היה שחקן אחד שנחשב להפתעת המחנה ואם ימשיך באותה יכולת צפוי אף להיות תגלית העונה. השם של אלי דסה לא מוכר למרבית האוהדים של בית"ר ירושלים. המגן שעוד לא חגג יום הולדת 18 נחשב לשחקן הרכב קבוע בקבוצת הנוער, אך לא זכה להתאמן עם הקבוצה הבוגרת אפילו פעם אחת בעונה החולפת. דסה, ירושלמי במקור, יהפוך בקרוב מאוד לשחקן האתיופי הראשון שיוצא ממחלקת הנוער של בית"ר ירושלים. אם היכולת אותה הציג במחנה תמשיך גם בישראל לא מן הנמנע שאת הדקות הראשונות שלו בליגת העל הוא יקבל כבר במחזורים הראשונים של עונת הפתיחה.

לאורך כל המחנה היה דסה אחד השחקנים השקטים ביותר במחנה מבחינה חברתית, בחור שומר מסורת ובעל התנהגות למופת. בימים האחרונים של המחנה התרגש המגן הצעיר וביקש להצטלם עם כל שחקן בנפרד על מנת שתשאר לו מזכרת מהמחנה עם בית"ר ירושלים, "אתה לא יודע איזה כבוד זה לשחק בבית"ר ירושלים", הוא מסביר את פשר ההתרגשות "זה שאני נמצא כאן זה חלום שהתגשם".

באימוני הכושר דסה תמיד נמצא ראשון ומוביל את החבורה, במשחקים הפנימיים הוא תמיד נמצא בפעולה ונראה שהבעיה שבה לוקים רוב המגנים במדינה - בעיית ההרמות מהאגפים, לא נראית לעין אצל דסה המתבלט בהגבהותיו המרשימות. השחקן אומנם לא שיחק עדיין משחק אחד רשמי בקבוצה הבוגרת, אך את הניצוצות אפשר לראות כבר עכשיו, וההערכה היא שדסה, המחזיק כאמור בגיל נוער וצפוי להמשיך לשחק בשורותיה, יקבל השנה דקות בכורה בקבוצת הבוגרים. בצוות המקצועי כמובן מצננים את ההתלהבות וגם דסה עצמו יודע שיש לו עוד הרבה עבודה בשביל להפוך למגן מן המניין.

ברוכיאן תופס מנהיגות

ברוכיאן, תפס מנהיגות

את העונה החולפת יעדיף ברוכיאן לשכוח. העונה הראשונה שלו כקפטן סומנה ככישלון. בצד המקצועי סבל השחקן מפציעה לאורך מחצית מהעונה וגם כששיחק זכה לביקורות מיצחק שום ומקורביו. בצד החברתי לא הצליח הקשר להיכנס לנעליים שהותיר דוד אמסלם הקפטן הקודם, החבורה הוותיקה יותר נהפכה לאדישה וברוכיאן לא הצליח להשתלט על הקבוצה.

חזרתו של מלמיליאן לבית"ר ירושלים בנוסף לעזיבה של שחקנים והצערת הסגל, נתנו לברוכיאן את הביטחון הדרוש על מנת לתפוס פיקוד. בכל הזדמנות במחנה הודיע השחקן ליתר הקבוצה מה עליהם ללבוש בעת הארוחות, הפך לאוזן קשבת של שחקנים ואימץ לחיקו את המגן אלי דסה. הקשר של ברוכיאן עם השחקן הצעיר החל עוד בארץ. דסה שלא מגיע ממשפחה ברוכת אמצעים, מרוויח משכורת חייל ועל מנת להקהל עליו החליט ברוכיאן להירתם לעזרתו וגם במחנה היה ניתן לראות את הדאגה והאכפתיות שרוכש מספר 8 לשחקן הצעיר.

במקביל יקבע הצוות המקצועי בצוותא עם קורנפיין מי מבין השחקנים שמתאמנים ללא חוזה ייכנס למו"מ מול המועדון. חיזוק מתאים יוכל להקפיץ את בית"ר ירושלים מקבוצה בינונית לקבוצה טובה מאוד. הכל כמובן יהיה תלוי במעבר של תמוז לחיפה (שגם יכניס כסף וגם יחסוך את חוזהו) ולכן השבוע הקרוב יהיה שבוע קריטי שיכול לקבוע כיצד תראה בית"ר בעונה הקרובה.