דנין מול קנדה, ערב שיחרט לעוד הרבה שנים

לילה ללא שעות שינה - זה מה שעבר עליי וסביר להניח גם עבר על יתר אוהדי בית"ר ירושלים. לא, זה לא בגלל סיום העונה והמקום החמישי בו סיימנו, זה גם לא בגלל היכולת של הקבוצה (שהפעם הייתה טובה), זה היה מעבר לזה, כאילו כוח עליון כיוון את הדברים לקרות כמו שהם קרו וסיימו את הלילה בצורה שהיא חלום עבור האדומים וסיוט עבורנו אוהדי בית"ר ירושלים.

דקה אחת, זה היה ההבדל בין לילה שמח, חגיגות אליפות של מכבי חיפה בבלומפילד ושמחה של נקמה באצטדיון טדי. דקה אחת בלבד הפרידה בין קללות של אוהדים כלפי כל מי שנחשבו עד מזמן לסמלים (זיכרון קצר יש לאוהדים בשנים האחרונות) וזכו לתמיכה נרחבת - אמסלם כשמונה למאמן וקורנפיין כשהציל את בית"ר בקיץ האחרון. דקה אחת בודדת הפרידה בין ים של דמעות לים של שמחה, דקה אחת בלבד הפרידה בין רצון של 90% מאוהדי הכדורגל בארץ לבין שמחה בודדת של קבוצה אחת עם מלא שונאים.

הדקה הארורה שבין הדקה ה-92 לדקה ה-93 תכנס לבטח להיסטוריה של הכדורגל הישראלי, בדיוק כמו השער הארור של סלקטר בשנת 1984, בדיוק כמו השער ביד של גילי לנדאו, בדיוק כמו השער של פישונט בדקה ה-93 בקריית אליעזר. אלו הם מסוג הרגעים שכל אחד ואחד מאיתנו יזכור לעוד הרבה שנים וישחזר איפה הוא היה באותו הרגע, מה הוא עשה אחרי השער וכמובן את העצב בסיום.

כנראה נצטרך לחכות עוד 20 שנה בשביל נקמה

היה לי קשה מאוד להזיז את עצמי מהמגרש אחרי שריקת הסיום. במשך 10 דקות הייתי שבור ולא יכולתי לקום מהכסא שלי. גם הפצרות השוטרים לפנות את המקום לא עזרו - את הכאב שעבר בתוכי אי אפשר היה לתאר. בית"ר ירושלים לא הפסידה תואר שהעצב הוא עצב על הקבוצה, אבל כשהיריבה הגדולה שלך חוגגת בטדי זה לא קל, זהו סיוט שייקח לנו כמה ימים לקום ממנו.

הרבה שאלות שאלתי את עצמי בדרכי חזרה לבית. שאלות שלבטח רבים מכם שאלתם למה דווקא לנו זה מגיע, שאלות של מה היה קורה אם המשחק באמת היה מסתיים בתיקו אבל השאלה שריחפה לי בראש היא: מה הלאה? מה צריך לעשות עכשיו? איך קמים מהכאב ומתרכזים בקבוצה שלנו?

היום שאחרי המשחק הוא היום הכי קשה. קודם כל אנחנו כאוהדים באופן טבעי מחפשים אשמים. ראיתי כבר אוהדים רבים שמקללים את קורנפיין ומאשימים אותו בהפסד (גם אם רומן אברמוביץ היה במקומו היינו מפסידים), אוהדים שמאשימים אותו בהעברת היציע הצפוני להפועל ת"א (גם עם 1000 אוהדים הם היו מנצחים), אוהדים שמקללים אותו על העברת מערכת הכריזה לאנשי ההתאחדות בזמן טקס הכתרת האליפות (מה לעשות שהקבוצות עדיין כפופות להתאחדות), אוהדים שמקללים את אמסלם בטענה כי הוא נתן את המשחק לאבוקסיס ושכחו שהוא השתרש בבית"ר, אוהדים שמקללים את יצחקי על העזיבה הצפויה בקיץ (כן, זה אותו יצחקי שאיזן את התוצאה), אוהדים

הגיבור הטרגי של העונה - אריאל הרוש

שמקללים את עידן טל על ההחמצה (אבל שוכחים את הלחימה שלו ברוב שלבי המשחק).
בשורה תחתונה אשמים הכי קל למצוא. ואם מדברים כבר על אשמים אז לנו האוהדים יש גם אשמה באי ההגעה למגרש, באי האמונה ובאדישות שאפפה אותנו לאורך כל המשחק - אבל על זה אכתוב כבר בהזדמנות אחרת. השאלה היא האם חיפוש אחרי האשמים יעזור לנו בעתיד? לא נראה לי.

ביום שאחרי המשחק אנחנו צריכים לאסוף את השברים, לקום מהקרשים ולהסתכל קדימה אל עבר העתיד. זה לא אנחנו שהפסדנו את האליפות, זאת מכבי חיפה שהאליפות ברחה לה מהידיים, כמה שאנחנו עצובים - בחיפה העצב צריך להימצא ולא אצלנו, עכשיו זה הזמן להרים את הראש ולהכין את הקבוצה בצורה הטובה ביותר בחודשיים שבהם אנחנו נהיה בפגרה.
זה הזמן לעשות בדק בית ולבדוק מה לא עבד ומה כן עבד העונה, איזה שחקנים מתאימים לעונה הבאה ואיזה קבוצה רוצים לראות כאן בשנים הבאות, זה הזמן שלנו האוהדים לפתוח את העניים ולבדוק גם את עצמנו, זה הזמן שלנו להשאיר את הכאב בחיפה ולהסתכל על עצמנו, לנסות להדחיק את האימה שחווינו אתמול ולהפוך אותה להיסטוריה ללא אפשרות להחזיר אותה בעתיד.

אמסלם - סבל מזיכרון קצר של הקהל

זקן חכם אמר לי פעם: "ההבדל בין שמחה לעצב ובין אהבה לשנאה הוא דק" , אתמול הבנתי כמה זה נכון. לו רק הייתה עוברת לה הדקה הארורה ההיא הכל היה נראה אחרת, זהו ההבדל שבין העצב לשמחה, שבין האהבה (לקבוצה) לשנאה (כמעט לכל גורם במועדון). אותו זקן גם אמר לי משפט נוסף: "כשאתה מגיע לתחתית, אין לך לאן לרדת אלא רק לעלות" , וזה בדיוק מצבנו, הטרגדיה אמש בטדי הייתה התחתית של כולנו (זה עדיין לא משתווה להפסד האליפות ב-84) ומכאן אנחנו צריכים לשאוף ולדחוף את הקבוצה רק לעלות למעלה.

אסיים במשפט שמנחה אותנו מאז ומתמיד: "באש ובמים בית"ר ירושלים".