גרוע וגרוע יותר (זכור את אשר עשה לך עמלק)

מאת איציק אלפסי

02.11.08,14:12

לכל אחד מאיתנו יש את ה"רגע הפרטי" שלו עם הפועל: יש כאלה שעדיין מתעוררים בבהלה עם זיעה קרה בלילה מחזיונות עוועווים בהם הופיע שוב הוולה של סיני מפרפר בחיבורים של יוסי מזרחי, ויש שכואבים אולי יותר מכל את הטראומה הכפולה מהגמרים של 99' ו- 2000 * לקראת המשחק מחר, נזכר האוהד איציק אלפסי בערב אחד אותו הוא לא ישכח לנצח * זיכרון מהעבר לקראת המשחק החשוב מחר מול היריבה השנואה והאדומה מתל-אביב

המאמר נכתב ע"י אוהד הקבוצה איציק אלפסי בעל הבלוג: גשם באלפסי

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ, וְלא יָרֵא אֱלהִים. (דברים כ"ה)

לכל אחד מאיתנו יש את ה"רגע הפרטי" שלו עם הפועל: יש כאלה שעדיין מתעוררים בבהלה עם זיעה קרה בלילה מחזיונות עוועווים בהם הופיע שוב הוולה של סיני מפרפר בחיבורים של יוסי מזרחי, ויש שכואבים אולי יותר מכל את הטראומה הכפולה מהגמרים של 99' ו- 2000

אלא שעבורי כל משחק נגד הפועל מעורר מחדש זיכרון כאוב אחר, מערב קשה וטראומתי שוודאי נמחק מהזיכרון של מרבית אוהדי בית"ר אבל אותי ילווה כנראה לעד כעדות זיכרון מצמררת לימים בהם לא זרחה השמש בירושלים. כשבאחד הימים האלה, ממש כפי שמתואר בכתובים, זינב בי יוסף איש-קריות וחבורת העמלקים האדומה שלו ואני "עיף ויגע ולא ירא אלהים".
___________________________________
גרוע וגרוע יותר. כבר בעליות העקלקלות של הקסטל, בדרך חזרה מהשדה, השלמתי עם העובדה שקלייר (שם בדוי) היא כעת מנת חלקה של ההיסטוריה. מה שלא עשו 17 שעות טיסה מלוס-אנג'לס עשתה ההכרה (הרבה לפני שעלמה זהר פגשה בכלל את מיגל) שפה "מלחמה ומיתון וחמסין".. והיא?! מה מכל זה היא תבין?!... ובכל מקרה, היתה לי כעת דאגה גדולה הרבה יותר על הראש: בית"ר, אהובתי מכורתי, עמדה, שוד ושבר, לפני כלון ממש אחרי שהפריץ התורן מהכרמל נטש את העיר לבלי שוב והותיר אחריו ערמה של חלומות מנופצים ושק של חובות.

גרוע וגרוע יותר. כותרות העיתונים זעקו מרה חדשות לבקרים עת חבורת שכירי החרב שהביא אתו הפריץ הנבל עשתה דרכה חזרה לשפלה כחבורת גנבים באישון לילה בעוד בתי-המשפט מטילים עיקול עוקב עיקול על המעט שנשאר מהאפסנאות של מאיר הרוש בבית-וגן. רק אחד היה יוצא דופן, יוסף איש-קריות שמו, הממזר הזה שניצל את טוב ליבם ותמימותם של יושבי היציעים בטדי והכתיר עצמו למלכם החדש אחרי פרישתו הנסיך מאסבסטונים הי"ו, מרגע וסר חיננו מעליו עזב אותנו לטובת העמלקים הארורים מהשפלה והכריז קבל עם ועולם ש"הגעתי הביתה". לא פחות.

גרוע וגרוע יותר. לא רק צרותיה של בית"ר היו על "ראש שמחתי" בימים האחרונים של קיץ 2001 הארור, גם ל"עתיד" שלי, כפי שאמא קראה לזה, הייתי צריך לדאוג עכשיו משכלו כל חסכונתיי במרדפי שווא אחרי אהבות בלתי אפשריות ברחבי הגלובוס. בשל כך נרשמתי לקורס הכנה לבחינה הפסיכומטרית אלא כשבדיוק ועמדתי לצאת לשיעור הראשון התבשרתי על פיגוע מזעזע שהחריד את הבניין ברח' יפו בו אמור היה להיערך השיעור.. היתה זו סטירה מצלצלת של המציאות- מהעיר היפה שעזבתי נותרה כעת אסופית בודדה ומדממת. הרחבות השוקקים התרוקנו מאימת גל הפיגועים הנוראי שפקד את העיר, וכל ירושלים, לא רק המושבה המפורסמת בדרומה, הפכו כעת ל"עמק רפאים".

גרוע וגרוע יותר. בצוק העתים מצאתי את העבודה היחידה שאפשר היה למצוא בירושלים באותם ימים- מאבטח. התמניתי אחר כבוד לקצין הביטחון של "מלון המלכים" הממוקם למול כיכר פאריז- בלב האימה, הבוקה והמבולקה. במקביל גם החלתי לעבוד כסוחב ארגזים באוניברסיטה בהר-הצופים. וכך הייתי מכלה את ימי: סוחב ארגזים בימים ומשוטט בין קומות המלון הנטושות בלילות. שני דברים הצליחו לגוון את השגרה המעיקה הזו: הנערה העובדת שהיתה מגיעה באופן קבוע בשעה 2:00 לאורח בקומה השלישית וההגיגים השנונים באתר המיתולוגי של דוד פרקנל שהייתי קורא במחשב של הקבלה.

גרוע וגרוע יותר. את אשר יגורנו בא לנו ובית"ר, כנראה בפעם הראשונה בהיסטוריה המפוארת שלה, לא הורשתה לפתוח את העונה. המחזור הראשון עבר חלף לו, וכך גם המחזורים השני והשלישי, עד שבשעה טובה הושגה פשרה עם הנושים בביהמ"ש ובית"ר פתחה את העונה במחזור הרביעי, בחוץ, מול לא פחות מאשר האלופה מכבי חיפה. אלא שבדיעבד הפך אותו ערב בחיפה ממתכון בטוח לאסון לאחד מהערבים מרוממי הנפש שלי כאוהד בית"ר.
בית"ר התייצבה לאותו משחק בקרית-אליעזר בהרכב הבא: איציק קורנפיין; דויד אמסלם, שמוליק לבן, איתן מזרחי, תומר אזולאי; רענן דרעי, אלון אופיר, ניר חזות, זאן טלסניקוב, תמאש שאנדור; ויקטור פאצ'ה. את המחליפים אני יחסוך לכם, זה מביך. בהרכב מכבי חיפה, אם תהיתם, הופיעו מס' שחקנים אלמוניים העונים לשמות: יוסי בניון, אריק בנאדו ורמונדס ז'וטאוטאס.

בדקה ה- 17' העלה כצפוי אדורם קייסי את המקומיים ליתרון שנשנמר עד המחצית. אוהדי בית"ר שהיו שמחים על הפיגור המינימלי הופתעו עוד יותר כשבדקה ה- 61' שאנדור, השחקן האלגנטי ביותר שלבש את מדי המנורה מאז הנער מממילא הקפיץ כדור מדהים מעל ההגנה לוויקטור פאצ'ה שהטיס אותו שטוח לפינה- 1:1. מהלך כדורגל מושלם ובאותה מידה בלתי צפוי- כמו למצוא יצירת אומנות יקרה זרוקה ליד פח בסמטה שכוחת אל וחשוכה בניו-יורק. נדמה לי שמאז שער היתרון של אוחנה (גם כן נגד חיפה אגב) בגמר הגביע של 85', השער הראשון של בית"ר שראיתי בחיי, לא השתוללתי משמחה כמו אחרי השער הזה של פאצ'ה.

את ההרגשה הזו שלי ושל כל אוהד בית"ר שצפה בשער, במגרש או בטלוויזיה, תיאר היטב מאוחר יותר באותו ערב אופיר סער באתר המיתולוגי של דוד פרנקל: "אני אוהד את בית"ר כבר 16 שנה, אך היום, בשער השיוויון של וויקטור פאצ'ה- היתה תחושה שזהו השער השמח ביותר של המועדון מאז ומעולם, פשוט אי אפשר לתאר תחושה כזו. ממש תחושה שלי אישית אף אליפות לא עשתה."

מכבי חיפה ניצחה בסופו של דבר 2:1 משער של רפי כהן אבל שום דבר לא יכל לקחת את התחושה החזקה הזו שאיתה יצאו ארבעת-אלפים האוהדים שליוו את בית"ר באותו לילה היסטורי לקרית אליעזר.

רשות הדיבור, שוב, לאופיר סער:
"האמת? כולם נראו כמו חבורת אסירים שיצאו כעת מכלא טורקי, בתחושה שגרוע מזה לא יכול להיות. רק טוב. על המגרש עלתה סיירת מובחרת בפיקודו של תמאש שאנדור (משחק מושלם של הנסיך) ופשוט ביצעה את משימתה בצורה מושלמת. למה מושלמת? כי מטרת המשחק לא היתה התוצאה אלא אחת ויחידה- לבוא, לתת מאה אחוז ולהראות כמו קבוצת כדורגל שהאוהדים יוכלו להזדהות איתה. תמיד אומרים שאוהדי כדורגל נמדדים ברגעים הקשים. היום הוכיחו 4000 אוהדי הקבוצה, יחד עם עשרות אלפי אחרים בבתים, כי לבית"ר אכן יש קהל אמיתי שהולך אחריה באש ובמים. תרימו את הראש ותחייכו- בית"ר ירושלים היתה ותישאר לעד אימפריה!".

גרוע וגרוע יותר. אלא שאם יש משהו שעונת 2001/02 הוכיחה זה שתמיד, אבל תמיד, יכול להיות יותר גרוע. בדיוק כשחשבנו שהגענו לתחתית החבית שמענו לפתע את הנקישות מהקומה שלמטה. לכשהיינו משוכנעים שראינו את האור בקצה המנהרה התברר לדאבוננו שאין זו אלא הרכבת שבאה ממול. וכך, עם מאזן של שמונה נקודות מאחד-עשר משחקים ווניצחון אחד שהושג מפנדל מפוקפק בדקה ה- 90' (אמסלם נגד ראש"לצ בטדי), התייצבה בית"ר למשחק השלמה מהמחזור השלישי (אותו לא הורשתה לקיים לכתחילה עקב אי הבהירות לגבי עתיד המועדון) נגד הפועל ת"א בטדי.

הפועל באותם ימים, כאילו כדי להכעיס, היתה בעיצומו של מסע ההופעות האירופי המזהיר שלה. ובעוד היא מדלגת מהופעה בבירה אירופית אחת לשנייה אנחנו קוששנו נקודות באשפתות קרית-גת וראשון-לציון בכדי לשרוד בליגה. בכל השנים שאני עוקב אחרי כדורגל הישראלי קשה לי לחשוב על ניגוד כל בולט וקיצוני במצב שני הקבוצות ערב משחק ביניהן. עד כדי כך היה טוב מצבם של האדומים שדרור קשטן הרשה לעצמו להשאיר ביציע את הכוכב הכי גדול של הפועל באותה עונה- מילאן אוסטרץ, בגלל איזה סיפור טיפשי עם השיער או משהו.

היה זה ערב ירושלמי מקפיא, מהסוג הזה של הערבים שיש לך בבירה בסוף נובמבר. סידרתי מישהו שיחליף אותי במלון ושמתי פעמי לטדי. מסופקני אם בכל ימי חיי כאוהד בית"ר ייחלתי לניצחון כמו שייחלתי באותו ערב. הייתי צריך את הניצחון הזה, השתוקקתי אליו כמו תשוקה כואבת לאישה, היה זה ממש צורך גופני. האווירה הייתה מדהימה, כמו שרק טדי מלא בערב חורפי נגד הפועל יכול לספק. באופן פלאי, בתחילת המשחק גם היכולת של השחקנים על המגרש הייתה בהתאם: בית"ר נראתה נמרצת ומלאת חיוניות ובדקה העשירית אף עלתה ליתרון מנגיחה מקרית של ה"רכש" דימטרי מיכאלנקו שהחזיק מעמד עד המחצית. אחח.. לו רק יכל להסתיים אותו משחק במחצית..

גרוע גרוע יותר. את מה שקרה בין הדקות ה- 56' וה- 65' תייקתי בזיכרון באותה מגירה יחד עם זוועות כמו היום הראשון בבקו"ם והניתוח להסרת השקדים בגרון שעברתי בגיל שש. מה שרלוונטי הוא שבסיום אותן דקות עמדה התוצאה על 3:1 לטובת האדומים והתמונה בטדי הייתה מבעתת: גוש אדום בקצה היציע המזרחי קופץ ושר "אנחנו לא רוצים לצאת" בתגובה לקריאות ממרכזו של אותו יציע: "אין יציאה" ו- "אתם הולכים לבית-חולים".

בית"ר עוד הצליחה לצמק ל- 3:2 משער עצמי של אסי דומב, שכנראה עוד הייתה בו חמלה וזכר חסד נעורים למועדון שהפך אותו לכדורגלן הכי מבוקש בקרב דוגמניות ישראל (ושאלוהים יעזור לי אם אי פעם הבנתי למה), אלא שאני לא ראיתי את השער. בדיוק עשיתי אז את דרכי החוצה. לא הביתה- חברתי למאות אחרים כמוני ביציע המזרחי וכולנו עטנו לעבר היציע בו אוכלסה חבורת האסירים הביטחוניים הלבושה באדום. בפעם הראשונה והיחידה בחיי נטלתי חלק פעיל בפעילות אלימה במגרש כדורגל.

גרוע וגרוע יותר. צבאנו על פתחו של השער הנעול בקצה הדרומי של היציע המזרחי- קראנו עם מבט של רצח בעניים "אתם הולכים לבית חולים" והשלכנו מכל הבא ליד, צינורות ובלוקים ומה לא.. בדיוק כמו בסיפורים על בלומפילד ופ"ת. לרגעי חשתי תחושה אדירה של התרוממות רוח, חלק מהיסטוריה ארוכה ומפוארת של מחתרת עשויה ללא חת. בשלב מסויים פשוט התחלנו להלום בשער בכל הכח ואף לבעוט בו בכדי להפילו. בעטתי גם אני. בעטתי בשער ובדמיוני זה החבר החדש שבטח כבר יש עכשיו לקלייר; בעטתי בשער ובדמיוני זה יוסוף אבו-קיסוס שבאותם רגעים ממש חגג ורקד מול היציע המזרחי כחתן בחופתו; בעטתי בשער וראיתי בעיני את המחבלים הארורים שהפכו את עירי אהובתי לפצע מדמם; בעטתי בשער ו..

..מצאתי את עצמי מושלך בתוך שלולית עם ערימה של פרחחים אחרים כמוני. הפרסה של הסוס הייתה קרובה מדי לראש שלי כשאספתי את עצמי ונמלטתי בבושת פנים מהמקום. אם היינו מצליחים לפרוץ את השער בזמן, והיום אני מודה לאלוהים שלא הצלחנו , הייתי וודאי מבלה את הלילה במעצר במגרש הרוסים.

במקום זה חזרתי להשלים את המשמרת במלון שם קראתי את סיכומו של הערב באתר המיתולוגי של דוד פרנקל:

"בימים כאלה צריכים אוהדי בית"ר להתנתק מחווית הרגע, לצאת מקונכיית המרה השחורה שעוטפת את העונה הזו ולהסתכל על ממד הזמן ממעוף הציפור: הקבוצה המבולבלת וחסרת הכיוון שהפסידה הערב להפועל ת"א היא רק עוד תמונה באלבום עב קרס שידע הרבה רגעי שמחה ועצב, מתח ושעמום. מה שנראה היום תהום ללא מוצא הוא בסה"כ שפל טבעי וכמעט בלתי נמנע במחזור החיים של קבוצת כדורגל. הפרטים לא משנים. המשחק ירד לתהום הנשייה של קטעי הקישור חסרי הפנים בהיסטוריה של בית"ר ירושלים, כשנגיח שוב לחיים הוא רק ישמש לנו תזכורת איזו דרך ארוכה עשינו בדרך למעלה. בינתיים, את תחושת החידלון ואבדן התכלית שאנו חשים כרגע היטיב לתאר שכני ליציע, בחור גבה קומה ומחוטט פנים שהציג עצמו בשם רוג'ר ווטרס:

And you run and run to catch up with the sun,
but it's sinking, racing around, to come out behind you again.
The sun is the same in a relative way,
but you're older, shorter of breath, and one day closer to death.."



שלח לחבר לסלולרישלח לחבר לסלולרי