לא מדבר - עושה (על ערכים ושחקני נשמה)

מאת שבי כהן

16.10.08,12:10

בצעד חריג ולא שיגרתי, החליט שבי כהן להקדיש את הטור המובא לפניכם לשחקן שאינינו קשור לבית"ר ולקבוצה שאף פעם לא פגשה את בית"ר וחוץ מלואיס פרננדס אין לה שום הקשר לבירה הישראלית * זהו סיפור על שחקן עם ערכים יוצאי דופן, אהבה חוצת גבולות למועדון בו גדל ומעשה ממנו צריכים שחקני בית"ר ירושלים לקחת דוגמא. ולא רק בבית"ר - בכל הליגה ובכל החברה הישראלית * זהו סיפורו של חוצ'בה אצ'ברייה הספרדי שהקריב עונה מהקריירה שלו עבור קבוצתו האהובה


בדרך כלל טורים אישיים באתר מתייחסים באופן ישיר לקבוצתנו האהובה בית"ר ירושלים. הפעם אחרוג ממנהגי ואקדיש את הטור לשחקן שלא שייך למועדון ולקבוצה שאין לה שום קשר לבית"ר ירושלים. אז מה הטעם אתם שואלים? הסיפור הבא הוא סיפור על שחקן אציל עם ערכים שנעלמו מהעולם, שחקן שממנו צריכים לקחת דוגמא כמה שחקנים בבית"ר ירושלים. אולי בזכות הטור הזה ובזכות מעשיו של אותו שחקן, ילמדו השחקנים שלנו להעריך את המועדון עבורו הם משחקים.

כמה פעמים שמעתם משפט בסגנון: "אורי מלמיליאן תרם רבות לבית"ר ירושלים" או למשל: "אבי נמני נתן המון למכבי ת"א". ובהקבלה לעולם: "ריאל מדריד בלי ראול זה לא אותו דבר" ו"ריאן גיגס עשה את מנצ'סטר יונייטד למה שהיא". מישהו פעם עצר לרגע ושאל מה בית"ר תרמה לאורי? מה מכבי נתנה לנמני? האם ראול בלי ריאל זה גם היה אותו דבר? והאם גיגס היה מה שהוא בלי יונייטד?

כנראה שלא. הסיבה פשוטה - לשחקן יש פנים, פה, רגליים, הוא מדבר, משחק, הוא מושא להערצה, אפשר להזדהות איתו, לגעת בו, הוא מוחשי. ממשי. מועדון זה משהו ערטילאי. זה פשוט "מועדון". מה זה בעצם מועדון? בעלים? הנהלה? שחקנים? אוהדים? אצטדיון? נראה שהכול אבל בעצם שום דבר. באופן כללי, עבור אוהדים מועדון זה זהות, מסגרת, זה אפיון חברתי/מעמדי/גילדאי/פוליטי/תרבותי/לאומי (ואפשר להוסיף עוד כיד הדמיון הטובה), אבל היות ואין למועדון פנים, השחקן הוא זה ש"עושה" מועדון, ש"תורם" למועדון, ש"נותן" למועדון ולא להיפך.

לפני כשבועיים שבר חוסבה אצ'ברייה הספרדי את המוסכמה הזו לגמרי. לא עוד שחקן שנותן למועדון אלא נתינה דו-כיוונית - נכון, שחקן נותן למועדון אבל במקביל מועדון עושה שחקן, מועדון תורם לשחקן, מועדון שבלעדיו השחקן לא היה אותו שחקן. אצ'ברייה הודיע במסיבת עיתונאים שכהכרת תודה למועדון האהוב שלו - אתלטיק בילבאו - הוא תורם בחינם את שנת המשחק האחרונה שלו, עונת 2009/10, לטובת המועדון שנתן לו כל כך הרבה במשך 15 שנה. כמה פשוט ככה יפה. לא יכולה להיות הכרת תודה של שחקן לאגודה יותר נעלה מזו, יותר אצילית, יותר מוסרית, יותר ערכית ממה שעשה שחקן הנשמה הבאסקי.

על קצה המזלג, אתלטיק בילבאו הוא מועדון באסקי הידוע בלאומיותו המודגשת - בלי ספרדים ובלי זרים. רק באסקים. כך היה מאז היווסדו של המועדון לפני יותר ממאה שנה, כך גם היום. בילבאו, אגב, היא היחידה בספרד שמעולם לא ירדה לליגה השנייה (להוציא ריאל וברצלונה), וכנראה שלא בכדי. כשהנאמנות למועדון כל כך גדולה, כשהחיבור לקהילה כל כך מודגש, כנראה שהשחקנים מוציאים מעצמם, תמיד, יותר ממה שהם יכולים. הנאמנות והמסירות הזו מתבטאים כמובן גם בצעד שעשה אצ'ברייה עצמו. (הערת אגב: למרות שמדגדג לי באצבעות, אני לא הולך לנסות להקביל את בילבאו לבית"ר. אתם מוזמנים).

ההחלטה הכל כך לא שגרתית של אצ'ברייה היא משהו שבין פנטזיה של כל אוהד לכדורגל לבין ערכים ונאמנות של כל אדם. במסיבת העיתונאים שכינס אמר אצ'ברייה כי החליט על הצעד הזה "מסיבה אחת פשוטה. זו הדרך שלי להגיד תודה למועדון על כל השנים הנהדרות שעברתי כאן". יכול להיות יותר יפה מזה? בהחלטה של אצ'ברייה יש משהו מקסים, החלטה רומנטית מהסוג שחשבנו שכבר לא נראה יותר בעולם הציני והקר בו מתנהל הכדורגל המודרני. ההודעה של השחקן מגלמת בתוכה נאמנות, כבוד, מסורת, ערכים, המשכיות, הכרת תודה. ערכים שצריכים להיות בבסיס של כל אדם.



שלח לחבר לסלולרישלח לחבר לסלולרי