דברים שרואים משם

מאת שבי כהן

19.08.08,12:19

שבי כהן אוהד שרוף של בית"ר וחבר וותיק באתר, בילה שלושה שבועות קסומים של חופשה באירופה ובזמן שבית"ר שיחקה בפולין, הוא היה מנותק ממכשירי הטלויזיה והמחשבים וקיבל עדכונים למכשיר הסלולאר שלו. מה שהיה אמור להיות ערב קסום במהלך חופשה ארוכה, הסתיים במפח נפש * היום, אחרי שחזר מהחופשה, הוא משחזר את החופשה ומספר איך זה להיות שותף לביזיון אבל לא לראות את זה * טור אישי

"תגיד", אני שואל את אחי שבא לאסוף אותי משדה התעופה אחרי שבועיים בחו"ל, "איך זה יכול להיות?! איך 5:0 ?!?! מה היה שם? הם עשו בכוונה?". "תאמין לי", אומר אחי, "עד עכשיו אין לי מושג מה היה שם. זו פשוט הייתה בושה אחת גדולה, כמו נבחרת של כיתה י"ב בבית ספר תיכון שעולה לשחק מול קבוצה מקצוענית". "התביישתי", הוא חתם, "מזלך שלא ראית את המשחק".

אכן, למזלי לא ראיתי את המשחק. החלטתי שבנסיעה הזו אני מתנתק מהכול. בלי טלוויזיה, בלי טלפונים, בלי עיתונים, בלי אינטרנט. כלום. אבל החיידק, אתם יודעים איך זה. אז לקחתי פלאפון ונתתי הוראות חד-משמעיות - יום רביעי, 9:45 בערב, דיווח חי ב SMS כל עשר דקות. ואז מגיע יום רביעי השחור. אי שם במרכז אירופה, בראש הר נישא בלב יער עבות ושומם, על מרפסת שצופה אל הרים ויערות סגריריים, אני מתיישב בנוחות עם כוס קפה וטלפון נייד, שזוכה מיד למבטי הערצה ותשוקה שלא היו מביישים אישה יפה. 9:45, דיווח ראשון: "זנדברג ואוחיון בהרכב במקום תמוז ופרננדז". נורית אדומה קטנה נדלקת. זנדברג במקום תמוז אני מבין אבל פרננדז בחוץ? מה פתאום? הרי הוא היה השחקן הכי טוב שלנו במשחק הראשון (חוץ מהיהלום כמובן. אבל הוא לא שחקן. הוא פנומן). אולי פצוע? טוב. לא נורא. גם אוחיון בסדר. דיווח שני: "דקה 9 הראשון של הפולנים, מאה אחוז קאלה". לא נשמע טוב. אני נכנס פנימה. חייב לשתף. מספר לאלה שבטוחים שיש דברים חשובים יותר מכדורגל שעוד פעם הוא. קאלה. שוב. כמו בטדי לפני שבועיים, כמו בשנה שעברה. בשביל מה הביאו אותו, אני שואל את אלה שלא מבינים מה אני רוצה מהחיים שלהם, אם לא למשחקים האלה?

אני יוצא שוב החוצה, הטלפון ביד, הקפה נגמר ומתחיל להיות מעונן וקר. אבל שם הכי שקט. אפשר להתרכז. "דקה 18, שתיים לפולנים. פנדל". אני מתחיל להתעצבן. איך?!?!? רק התחיל המשחק ואנחנו כבר בפיגור משמעותי. "בית"ר נראים כמו כלום! לא עוברים את החצי!", מגיע דיווח. רע. רע מאד. אני בועט באיזה כיסא. יוצא חבר החוצה. "מה קרה", הוא שואל וחיוך של רחמים על פניו, "שתיים? אין דבר. אמרת שאם יהיה תיקו שתיים אתם עולים, לא? אז בסך הכול 70 דקות להבקיע צמד. תהיה אופטימי". אבל אני מכיר את הקבוצה שלי. זה אבוד. אני יודע בלי לראות. ושוב מגיעה המכה: "שלוש אפס". ככה פשוט. בלי שום מילה נוספת. גם בבית יושבים מיואשים, אני מכיר את התנוחה, את הפנים, את הקללות. שוב החבר יוצא למשמע משהו שנשבר. "תראה, אתם עדיים צריכים שניים כי גם עם הפסד 3:2 אתם עולים. יהיה בסדר. רוצה קפה?". תודה, אני עונה, אבל שום דבר לא בסדר. אין מצב שחוזרים בפולין משלוש אפס. אין. לא אצל בית"ר. איזה יאוש.

ב- 4:0 אחי מודיע שהוא מפסיק לראות, שהוא הולך לישון ושהוא כבר לא מעדכן. ביקשתי שיישאר עוד כמה דקות. בזמן הזה נכנס החמישי. "כיביתי והלכתי לישון", הוא מודיע חגיגית. איזו בושה. נכנסתי מהמרפסת אבל וחפוי ראש. כל הטיול אני חושב על יום רביעי הזה, איך נעלה סוף סוף לאיזה שלב משמעותי באירופה, איך יפסיקו לצחוק עלינו בארץ, איך נוכל לראות יותר מאשר משחק אירופאי אחד בעונה בטדי. כנראה שצדקו אלה שאמרו שיש קבוצות שטובות לליגה אבל לא טובות לאירופה. כנראה שזה לא בגלל היכולת, אולי זה בכלל משהו בגנים של המועדון.

מה עכשיו? אני שואל את עצמי. שום צריך ללכת. זה ברור. הוא הגיע למקום עבודה להשיג מטרה מסוימת - אירופה, קיבל כל מה שרצה (ויותר) ונכשל בענק. עם כל הצער - הוא סיים את הפרק שלו. שפיגל? כמובן יחד איתו. אין מה לעשות. ככה זה עובד. נכשלתם? תנו למישהו אחר לנסות. אז מי יבוא? אולי רוני לוי? יש לי הרגשה טובה לגביו. מי עוד פנוי? אורי? לא הוכיח עדיין שהוא ראוי. אבל אני יודע שארקדי לא צפוי. הכול יכול להיות. ואז מגיעה הבובמה, עם SMS עצבני: "ארקדי הציע לאוחנה לאמן את בית"ר!". לא יכול להיות, אני אומר. מה אוחנה פתאום? אתה צוחק עליי? אני שואל את אחי. "לא", הוא עונה ברצינות. "יש בחירות עוד מעט. שכחת?". וואלה! בחירות. איך לא חשבתי על זה! הרי אין שום דבר מקצועי ברעיון הזה, זה בטח משהו שהעוזר "התותח" חשב עליו. לא עובר יום ועוד הברקה - דדש! האיש, המפית והסיגר. עברנו להארד-קור ההזוי של התימהונות. אכן ריח חזק של בחירות ברקע.

לא הספקתי להירגע מכך שהחופשה שלי מקבלת טוויסט בלתי צפוי, תזזיתי ודי מתסכל, ומגיע עוד SMS מעיר הקודש: "שפיגל הולך, לואיס פרננדז חוזר". רק עזבתי את הארץ והאירועים שם רצים מהר יותר מאוסיין בולט. האמת, אני חושב לי, דווקא לא רעיון רע. מצד אחד מדובר הרי על בן אדם עם אישיות מזעזעת, מוחצן, גס, שחצן, חסר כבוד, אבל מצד שני, אי אפשר להתעלם מהעובדה שבתקופתו בית"ר שיחקה את הכדורגל הטוב ביותר שלה והייתה הדבר הכי קרוב להפוך ולהיות הקבוצה האירופית שארקדי רוצה לראות. אז חתם או לא? אני שואל. "אה, זה עוד לא. הוא יוציא את הנשמה לפני שיחתום, אם בכלל", אומר הצג של המכשיר.

ומה קורה בגזרת השחקנים, אני תוהה. "אז ככה", אומר לי נציג המשפחה, "בואטנג רב עם האוהדים ובית"ר מחכה להצעה כדי למכור אותו, טוטו יוצא למבחנים בבאיירן מינכן ואבראו רוצה חזרה לארגנטינה". אוקי, את הספינים של סוכניו של טוטו אנחנו כבר מכירים, לאבראו באמת אין מה לחפש פה אחרי בזיון קרקוב, אבל מה בדיוק הסיפור עם בואטנג? כנראה שהכדורגל לא ממש שונה משוק או בורסה. צריך לדעת מתי למכור כדי לקבל את המחיר הכי טוב. כשיכלו לקבל מחיר טוב על בואטנג, שלא תרם לבית"ר כלום באירופה, לא מכרו, עכשיו, כשהסחורה בלויה ומשומשת, כנראה יקבלו שליש או רבע ממה שחשבו, אם בכלל. לא נורא, מתגלחים על הזקן של ארקדי, וכשהוא ילך אני מקווה שכבר ילמדו מהניסיון.

"אז לאן אנחנו הולכים מכאן?" אני שואל אותו מודאג בנסיעה הביתה מהשדה. "מה זאת אומרת לאן", הוא עונה, "לאכול קובה! הוא על האש מהבוקר...".

 


שלח לחבר לסלולרישלח לחבר לסלולרי