"הזיכרון הקצר" שלנו

מאת שרון אהרון

12.08.08,16:07

העם הישראלי בכלל ואוהדי בית"ר ירושלים בפרט סובלים מ"זיכרון קצר", לפעמים זיכרון קצר מאוד * השבוע זכה שוער הקבוצה טברטקו קאלה להתקפה חסרת תקדים מכלי התקשורת וגם מאיתנו האוהדים. לרגע כולנו שכחנו את הזכייה בגביע המדינה שהגיעה בזכותו, את הדרך לגמר ואת המשחק במחזור השני, בו הציל שער בדרך לשער הניצחון של יצחקי * אחרי שבוע לא קל שעבר קאלה, הגיע הזמן ל"רענן" את הזיכרון ולזכור מי זה קאלה ולצד הרגעים הפחות טובים עליהם הוא חתום ישנם המון רגעים מאושרים שהוא העניק לנו * עכשיו זה הזמן שלנו להתעורר ולתמוך בו גם ברגעים הקשים

יש רגעים שאוהד כדורגל לא יכול לשכוח, למשל את הניצחון בעונה שעברה 5-0 מול אשדוד בטדי. מה שהלך ביציע, החגיגות, הריקודים ביציעים, הטירוף שלנו האוהדים.
עוד רגע כזה שיזכר לנצח זהו המשחק מול הפועל תל אביב בבלומפילד. אתם זוכרים איך ליאור אסולין ניסה להציק לנו כל המשחק כשעשה פרצופים ותנועות עם הידיים? מה קרה אחר כך? הוא הגיע לאחד המצבים אולי הכי טובים שלו באותה עונה, אחד על אחד מול קאלה ואיך זה נגמר? אוהד אמיתי בטוח זוכר, גול זה לא היה והאושר, אוי האושר, כמה שכולנו שמחנו וחגגנו ביציעים כששנייה לאחר מכן יצחקי כבש וקבע ניצחון מתוק אחרי שנים בבלומפילד על היריבה השנואה.

אם כבר מתרפקים על זיכרונות העבר, האם יש כאן מישהו שהספיק לשכוח את המשחק הראשון במסגרת גביע המדינה? זה היה סיבוב ט', ההתרגשות הייתה עצומה, המשחק התקיים באצטדיון דוחא מול בני סכנין השנואה. 90 הדקות הסתיימו בתיקו אחת ולאחר ההארכה החל שלב הפנדלים: אלברמן כובש ואנחנו בשמיים, קולמה מסכנין משווה. עידן טל כובש והלב שלנו מחסיר פעימה! יבוריאן מנסה את יכולתו ובועט את הפנדל השני אבל קאלה הודף אותו מצוין ואנחנו בשמיים, איזה שוער. הפנדל הבא של שמעון גרשון נהדף ע"י מאיר כהן וכולנו מתחילים להילחץ, כל הקהל מתוח מהשוויון, חאמד גנאיים ניגש לבעוט - קאלה הודף גם אותו, רק רצינו לרוץ אל קאלה ולחבק אותו, תוך כדי הוא מספק לנו את ההצגה שרק הוא יודע לעשות כשהוא הודף פנדל, ההתרגשות בשמיים ורומולו כובש את השלישי לבית"ר ומשאיר את הלחץ על סכנין. החותמת הסופית מגיעה מכיוונו של מאור בוזגלו שבועט חזק אבל אל מחוץ למסגרת, ומאפשר לכל האוהדים הבית"ריים באשר הם לצרוח משמחה.


החגיגות אחרי עצירת הפנדלים במשחק הגביע מול סכנין

אתם בטח שואלים למה אני מעלה את כל הזיכרונות הללו? בואו נמשיך עם הרגעים הבלתי נשכחים של העונה החולפת.

אמשיך עם מפעל הגביע. חצי גמר גביע המדינה, האלופה פוגשת את סגניתה מכבי נתניה. דקה 47, פנדל למכבי נתניה כשהתוצאה 0-0. איתי שכטר בועט חזק לפינה השמאלית של קאלה, והאחרון מציל בצורה מדהימה את הבעיטה, וגם את הריבאונד של שכטר שמגיע מיד אחריה - מהלך מבריק של שוער ענק!
כולם זוכרים מה היה ביציעים, השמחה כאילו הגביע כבר אצלנו, הקפיצות אחד על השני והשירים "רמטקאלה" לא איחרו לבוא, אין אחד ביציע שלא סינן "איזה שוער תותח!" המשחק הסתיים בתוצאת 0-0 ובחלקה הראשון של ההארכה העלה יואב זיו את בית"ר ליתרון 0-1 שקובע את התוצאה וסוגר עניין. קאלה שמר על שער נקי במשך 120 הדקות. בית"ר מעפילה אל גמר גביע המדינה מול לא אחרת מאשר יריבתה הגדולה מכולן הפועל תל-אביב.

האם יש צורך להרחיב ולהוסיף אודות המשחק הזה? לאלה מכם שבוחרים לשכוח את
הבלתי אפשרי נזכיר בכל זאת, כי בתום 90 הדקות בהן שמרו שתי הקבוצות על שערים נקיים, התוצאה הייתה מאופסת, והמשחק עבר להארכה שלא הצליחה לקבוע יתרון למי מהקבוצות, והמשחק נכנס לשלב בעיטות ההכרעה - הפנדלים.

אלברמן, אנטבי, זנדברג, באדיר, עידן טל ופאביו ג'וניור - ניגשים וכובשים אחד אחד בהתאמה. תורו של דרק בואטנג מגיע והוא המחמיץ הראשון, הלב של כולנו בתחתונים, למחרת היה כתוב בעיתון שבשלב הזה אוהד בית"ר קיבל התקף לב ומת (יהיה זכרו ברוך) זה רק מעיד איזה לחץ היה באצטדיון ובליבם של כל אוהדי בית"ר באשר הם.
אבוטבול ממשיך וכובש, כמוהו גם תמוז. הדמעות לא איחרו לבוא וכולנו ביציעים כבר התחלנו לנדור נדרים, היה מישהו שהבטיח להתחיל לשמור שבת ומישהו שנדר שאם אנחנו לוקחים את הגביע הוא מציע לחברה שלו נישואים וזה רק שניים מיני רבים שלחשו בליבם דברים שרק אלוהים יודע.


חוגג בגן סאקר את הזכייה בדאבל ביחד עם דרק בואטנג שהפך גם הוא לשעיר לעזאזל

ואז מגיעה הבעיטה של דגו, הבעיטה הבלתי נשכחת הזאת שנהדפת ע"י קאלה מלא התושייה שמחזיר את האוויר לריאותיהם של עשרות אלפי האוהדים ברמת-גן ובבית. גרשון ממשיך וכובש, ואז מגיעה ה-בעיטה של ראובן עובד, קאלה הודף אותה מול 41,000 זוגות העיניים הנעוצות רק בו באצטדיון, ונותן לדמעות של כולנו להמשיך לזלוג - הפעם הן מאושר. אושר צרוף על מה שמעולם עדיין לא הצלחנו להשיג. לא הצלחנו להשיג עם הסמלים שלנו, לא הצלחנו להשיג עם אלה שהיו מחויבים לנשמה, לא הצלחנו להשיג עם אלה שלטענת רבים מחויבים אך ורק ל"כסף הגדול" של ארקדי הבוס. טברטקו קאלה מביא את הגביע השישי ואת הדאבל הראשון לירושלים!

כן כן, זה קאלה, הכל קאלה, כל מה שקראתם כאן זה הוא ולא אחר. כמה דמעות של אושר ירדו לנו בזכותו? כמה שמחה הוא חילק לכולנו עם כל פנדל שעצר? אי אפשר לתאר.

עכשיו אתם בטח שואלים את עצמכם מהי הסיבה ל"נוסטלגיה". הסיבה פשוטה. לעם הישראלי יש זיכרון קצר, לפעמים קצר מאוד. שלא לדבר על אוהדי הכדורגל שרגע אחד יכולים להפוך שחקן לאליל ויום למחרת להפוך אותו לשעיר לעזאזל. גם אנחנו אוהדי בית"ר סובלים מאותה בעיה שנקראת "זיכרון קצר", רק שאצלנו כנראה זה בא בתדירות גבוהה יותר.


עוד רגע של אושר, קאלה ובואטנג חוגגים זכייה באליפות

לאור כל הבלגאן החוגג אצלנו בשבוע האחרון מאז ההשפלה בקרקוב, כבר שבוע נזרקים לחלל האוויר ע"י האוהדים שמות של מועמדים ל"העפה" מבית"ר, ולעיתים ללא כל הצדקה. אכן אנחנו כועסים על כולם, לזאת לא ציפינו ולא חלמנו על תבוסה כואבת שכזאת, אבל כולם יסכימו שהאחריות מתחלקת כאן על כולם שווה בשווה. כל אחד תרם את חלקו לביזיון. אך העליהום הקשה ביותר נזרק לכיוונו של השוער טברטקו קאלה. נכון, הוא אינו חף מטעויות, יש לו אחריות גדולה בהפסד לקופנהגן בשנה שעברה, ונכון שבמשחק האחרון מול ויסלה היה לו חלק גדול בספיגת הגול הראשון, אבל באותה מידה לכל שחקן בית"רי אחר שעמד על המגרש, ובאמת שאין צורך לפרט שמות, הייתה תרומה למי מבין חמשת הגולים הארורים שהובקעו - אך הרובים של כולם מכוונים משום מה דווקא לרקתו של השוער. לאן נעלם הזיכרון שלכם, אוהדים?

תיזכרו באותו ראיון בתכנית הטלוויזיה "אחד על אחד" בערוץ הספורט, בה חשף קאלה נטיות פוליטיות ימניות קיצוניות, שסללו את דרכו היישר לליבכם, תיזכרו בשם המקורי שהענקתם לו: "רמטקאלה". אולי אז תבינו את גודל הטעות במילה השרירותית "להעיף".

האחריות במקרה קרקוב היא של הקבוצה כולה, והקבוצה כולה צריכה לשלם את המחיר ולא על חשבונו של שחקן זה או אחר, שהרי לכל שחקן ושחקן חלק עצום בביזיון. ההגינות היא הדבר הכי חשוב בספורט, כולם אשמים וכל אחד לחוד אך אין שחקן אחד שאשם יותר מכולם. כשקבוצה משחקת גרוע, גם השוער נכלל בה. כשקבוצה משחקת טוב, גם השוער ביכולת מעולה.

 
במהלך מחנה האימונים בהולנד לפני כחודש וחצי

מזה שבוע קאלה נמצא במצב רוח ירוד ומרגיש פגוע. העליהום התקשורתי עליו (מבית היוצר של שלמה שרף) בנוסף לאוהדים רבים (כאלה שגם מגיעים לאימונים) שמאשימים אותו ביכולת הקבוצה, גרמו לו בשבוע האחרון לתחושות קשות מאוד. היחס הזה לא מגיע לו, במיוחד לא אחרי מה שעשה עבורנו בשנה שעברה.

תנו לו צ'אנס, רדו לו מהגב, תנו לו לעשות את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב וזה להיות השוער מספר אחת! כשקאלה מקבל ביטחון מהקהל הוא מחזיר אותו, כשקאלה מקבל אהבה הוא מחזיר כפול. במצב הנוכחי הוא לא מקבל גיבוי מהרבה אנשים שכן היו צריכים לעשות את זה. בואו אנחנו ניתן לו את הגיבוי הזה ולא נצטייד ב"זיכרון הקצר" שהמאפיין אותנו כ"כ.

קאלה אוהב אתכם, אתם יודעים את זה!!! תאהבו אותו בחזרה!


שלח לחבר לסלולרישלח לחבר לסלולרי