פרידה אחרונה מקיץ 1996

מאת אלי ברק

10.08.08,13:22

מספר ימים עברו מאז ההשפלה בקרקוב ולבית"ר אף יתמנה צוות מקצועי חדש ביממה הקרובה, אבל רגע לפי שפותחים "דף חדש" ונכנסים לשגרת ליגת העל, זה הזמן "לנעוץ" מסמר אחרון בהשפלה הפולנית ולסגור את הסיפור באופן סופי * האוהד מאיר ברק בן ה-25 נזכר איך בקיץ 1996 הגיע לראשונה בחייו לטדי וראה את בית"ר מושפלת 5-1 ע"י "קבוצת הדייגים" בודו גלימט * ביום רביעי האחרון הפלאשבקים חזרו לו * טור אישי

זה היה בסך הכול עוד יום חם בקיץ 1996, אני הייתי ילד בן 12 וחצי וההתרגשות הייתה רבה. לא, אני לא מדבר על התרגשות לקראת הבר מצווה המתקרבת אלא על התרגשות אחרת, התרגשות לקראת משהו גדול וחגיגי לא פחות. באותו ערב עתיד היה להתקיים משחק בין קבוצתי האהובה, בית"ר ירושלים, לבין קבוצה נורווגית אלמונית העונה לשם בודה גלימט. אותו יום היה אמור להיות ביקורי הראשון באצטדיון טדי, ובפעם הראשונה, הודות לאבא של חבר שהבטיח לקחת אותנו, הזדמנות לראות את הכוכבים אותם הערצתי לא דרך מסך הטלוויזיה.

במשך תקופה ארוכה התייחסה התקשורת הישראלית בזלזול לקבוצה הנורווגית אשר זכתה לכינוי "דייגים". ההרגשה הייתה שלאחר הפסד מינימאלי בחוץ 2:1 תשיג בית"ר ניצחון קליל ותעבור את הנורווגים. באותו יום מחוגי השעון זזו בקצב איטי ביותר, והמתח וההתרגשות היו בשיאם. כבר בשעות הצהריים התייצבתי בביתו של החבר כדי שחלילה אני לא אפספס את הנסיעה. אביו של החבר שלא היה מתורגל בנסיעה למשחקים לא חשב שצריך לצאת יותר מוקדם מה שגרם לנו להיתקע בפקקים בדרך לאיצטדי. בסופו של דבר הגענו למשחק באיחור של מספר דקות בודדות. לעולם לא אשכח את הכניסה לאצטדיון ואת חרדת הקודש שאחזה בי כאשר ראיתי במו עיניי את האלפים ביציעים ואת הכוכבים על הדשא. בגלל האיחור התמקמנו בעמדה עם תצפית לא טובה במרומי היציע המערבי.

ואז זה התחיל. הקבוצה הנורווגית הבקיע אחד, ועוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד. השוער הצעיר, איציק קורנפיין נאלץ להוציא חמישה כדורים מהרשת שלו. הדבר שאני הכי זוכר מאותו משחק זה שממרומי היציע ניתן היה לראות איך הקבוצה הנורווגית עומדת על המגרש בצורה שיטתית ומסודרת ומנגד את הבלאגן בבית"ר.

באותו ערב חזרתי הביתה עם תחושת השפלה נוראית. כילד, אני זוכר שהתנחמתי שהיה חופש גדול ושלא אאלץ לפגוש למחרת את כל הילדים בבית הספר שלא היו אוהדי בית"ר. אחרי אותה תבוסה לקח לי מספר שנים לחזור שוב ליציעי טדי. חוסר האונים של האוהד שהשקיע מכספו ומזמנו וקיבל יריקה בפרצוף מכוכביו ליוו אותי במשך תקופה ארוכה. מניתוח לאחור אין ספק שאותה תבוסה משפילה נגרמה מתחושת ה"היבריס". אותה תחושה גאוותנות מוגזמת שגורמת לך לזלזל ביריב עוד לפני שלמדת וביררת מיהו ומה רמתו.

לפני כחודש וחצי, כאשר נערכה הגרלת המשחקים, ושחקני בית"ר ששהו במחנה אימון בהולנד קיבלו את הבשורה על היריבה הפולנית, נשמעו קריאות שמחה בין השחקנים. באותו רגע התחילו לחזור אלי מראות אותו הפסד ואותה תחושת "היבריס" שבה וריחפה מעל. קיוויתי כמו כל אוהדי בית"ר שהקבוצה השתנתה, ושהפעם עם מאמן מנוסה על הקווים (בניגוד לאלי כהן נגד בודה שהיה טרי בעסק) וסגל רחב, איכותי ויקר, תוצאה דומה לא תחזור על עצמה.

המשחק הראשון בטדי הראה לי שתקוותי מתגשמות. הקבוצה הפגינה משחק משובח ולמרות פתיחה לא מוצלחת הצליחה לחזור ולבצע מהפך ולנצח. הניצחון היה מינימאלי אך ההרגשה הייתה ששחקני בית"ר התבגרו ואינם מזלזלים ביריבה הפולנית, רוח ה"היבריס" דעכה ונתנה לי תקווה לגומלין.

ביום שישי נערכה ההגרלה לקראת הסיבוב הבא (מכאן שלוחה בקשה לאופ"א לערוך את ההגרלות רק אחרי סיום שני המשחקים) וכאשר נשלף הפתק ועליו היה כתוב ברצלונה הבנתי שה"היבריס" נלחם על חייו ומחפש כל תחבולה כדי לעלות למעלה. מרגע זה ואילך הראש של שחקני בית"ר היה כבר בקאמפ-נואו, והחלומות על החלפת חולצות עם מסי והנרי החלו כאילו אין בדרך עוד משוכה קשה בקרקוב. אודה ולא אבוש, גם אני כמו כל אוהדי בית"ר התחלתי לפנטז על קבוצת הפאר מגיע לטדי וחוטפת בראש, אבל אני בניגוד לשחקנים לא הייתי אמור לעלות בעוד מספר ימים על הדשא הפולני.

במשך שנים אני סוחב עימי את התחושות הקשות מאותו משחק אומלל בקיץ 1996, הנחמה היחידה שלי לאורך השנים הייתה שגרוע מכך כבר לא יהיה, בטח לא בזירה האירופית. כל השנים, גם בתקופות הקשות ביותר של בית"ר, תמיד הזכרתי לעצמי שזה לא כל כך גרוע כמו המשחק ההוא מול "הדייגים" מנורווגיה. כעת, כאשר אני עורך השוואה בין שני המשחקים, לא נשאר לי אלא להכריע שאכן לצערי יכול להיות גרוע יותר. המשחק מול הנורווגים אמנם נערך בטדי אך יש לזכור שבית"ר לא סיימה את העונה שקדמה למשחק כאלופה ורק נבנתה באותו קיץ. בנוסף, במשחק בקיץ 1996 הצליחה בית"ר לכבוש שער ניחומים מרגליו של הבלם האגדי טרטיאק. ומעל הכול, כמובן שאין לשוות בין התקציב ורמת ההשקעה בבניית סגל הקבוצה ההיא, שנבנתה להתמודדות מול הליגה הישראלית (ואכן הצליח להביא אליפות), לבין הסגל הנוכחי שנבנה להתמודדות מול אירופה וכשל בניסיונו הראשון.

אני כותב את הטור הזה כפרידה לאותה טראומה ישנה שיכולה סוף סוף לנוח בשלום במעמקי זיכרוני. מעכשיו, כאשר אאלץ להשוות את מצבה של בית"ר למצב קשה יותר מהעבר, תישלף המגירה הנושאת את הכיתוב 6/08/08, קרקוב, פולין. אני חושב שהאיחול הטוב ביותר שאני יכול לאחל לעצמי ולכל אוהדי בית"ר הוא שלזיכרון הזה לא יהיה תחליף במשך הרבה מאוד שנים.

תמיד איתך,
אלי ברק.



שלח לחבר לסלולרישלח לחבר לסלולרי