אל הנקמות

מאת שבי כהן

2008-05-15 00:00:00

אחרי הערב הקסום בר"ג, מסכם שבי כהן את הזכייה בגביע מנקודת המבט שלו * על הנקמה בהפועל ת"א אחרי 8 שנים * על השחקן שהגביע הזה חתום יותר מכל על שמו-השוער טברקטו קאלה ועל החוויה באצטדיון מלא ב-25 אלף צהובים שחורים שחזרו לבית עם חיוך גדול אחרי 19 שנה של אכזבות במפעל * סרטון מחגיגות הזכייה בגביע להורדה-בתוך הכתבה * בעלי מנויים ליציע המזרחי לא יוכלו להיכנס למשחק בשבת * חגיגות דאבל רשמיות יתקיימו ביום חמישי הבא בגן סאקר

עדכון חדשות:
בעקבות פסיקת בית הדין העליון של ההתאחדות לכדורגל, הנהלת בית"ר ירושלים הודיעה כי אוהדים המחזיקים במנוי ליציע המזרחי לא יוכלו להיכנס עם המנוי למשחק ביום שבת למשחק מול מכבי נתניה. אוהדי הקבוצה המחזיקים במנוי ליציע המזרחי יצטרכו לקנות כרטיסים למשחק במידה וירצה לצפות בו. לרשות בית"ר יעמדו כ-13,500 מקומות ישיבה שאמורים להיות מלאים ע"י האוהדים.

החליטה הנהלת הקבוצה לקיים את חגיגות הדאבל ביום חמישי הבא בערב בגן סאקר (22.05.2008) - ערב ל"ג בעומר. החגיגות יתקיימו רק במידה ובית"ר תזכה באליפות במוצ"ש הקרוב מול מכבי נתניה (ניצחון יעניק אליפות), או ביום שלישי מול מכבי הרצליה.



אי אפשר לנתח גמר גביע שאתה מעורב בו רגשית. במיוחד גמר כמו גמר גביע כזה. לכן גם לא אנסה. הזיעה שורפת את העיניים, הלב דופק כמו גנראטור ישן והשכל מתייבש, ובאותן שלוש שעות טקטיקה ומערכים בכלל לא חשובים. הקלישאה אומרת שאין שמחה כמו שמחה לאיד, אני מודיע לכם שזה לא נכון - אין שמחה כמו שמחה של גמר גביע. מי שלא חווה זאת לא יבין לעולם. אליפות זה נחמד, כיף, גאווה, כל מה שתגידו יהיה נכון. גביע זה אחרת. זו התפוצצות, זה לוע מתפרץ של הר געש, זה האושר החד פעמי הגדול מכולם, אושר שנבנה במשחק אחד על כל הקופה. במיוחד אם זה נגמר בפנדלים. בפנדל אחד. על הקשקש.


חגיגות הזכיה בגביע. להורדת הסרטון לפלאפון

להורדת הסרטון למחשב


בסופו של דבר, משחקים כאלה הם משחקים של אוהדים, לא של שחקנים. עידן טל ושמעון גרשון היום בצהוב ואז היו באדום, אבוקסיס היום אדום ואז צהוב, קאלה פה ואניימה שם, כמו שזה יכול היה להיות הפוך בתחילת העונה ואף אחד לא היה מרגיש בהבדל. כולם שכירי חרב, כולם עוברים מסמל לסמל, אבל סוף דבר, האוהדים נשארים. נשארים לחכות לנקמה (הספורטיבית), לסגירת החשבון שנשאר פתוח ביציעים, בשירים, בהשפלות ובהקנטות הקטנות. השחקנים של שתי הקבוצות חגגו ויחגגו מן הסתם אחד עם השני, אם לא הערב אז מחר, או עוד שבוע, באותן מסיבות, עם אותם בראנז'אים, אנחנו האוהדים נחגוג עם עצמנו, נבכה עם עצמנו, נחשב את הנקמה או המשך ההשפלה בשנה הבאה עם אותם שחקנים. או עם אחרים. מה שיבוא. כי המועדון הוא מעל הכול. העובדים שלו מתחלפים, רק בעלי העניין נשארים. כי לנו אין ברירה אחרת. זה הבית שלנו. תמיד היה ותמיד יהיה.

כמה נקמות, כמה סגירות חשבון התרכזו במשחק הזה. 8 שנים חיכו בבית"ר לנקום בהפועל על שני הגמרים ההם, שני גמרים יוצאי דופן באכזריותם, שנגמרו בפנדלים לטובת האדומים. התחלנו להאמין למיתוס שאומר שכמו שכדורגל משחקים 90 דקות ובסוף הגרמנים מנצחים, כך גמר גביע משחקים 90 דקות ועוד 30 ועוד פנדלים ובסוף הפועל תל-אביב מנצחת. סקר קצר בקרב אוהדי בית"ר לפני המשחק העלה שרובם לא רצו שבית"ר תביס את הפועל. גם לא תנצח ב-90 דקות או 120 (למרות שהנגיחה של טוטו בדקה ה-93 הייתה מתקבלת בברכה. בשביל הלב החלש...). רובנו רצו פנדלים. רק פנדלים. לנצח אותם ברולטה שהפכה לשמם האמצעי. שמעתי מישהו אופטימי לפני המשחק שאומר שהברק לא יכול להכות פעמיים באותו מקום. ולמרות זאת הוא הכה. באותו מקום ובאותה עוצמה. לכן, הוא טען, שלוש פעמים זה כבר לא יקרה. אין סרט כזה, הוא אמר, גם לא בהוליווד. נגיע לפנדלים וננצח אותם. בכלים שלהם, שיבינו כמה זה כואב להפסיד בפנדלים. אוי, כמה שפנדלים יכולים להיות כואבים. היינו כבר בשני צידי המתרס. עם כל השמחה היום, אל תקנאו בדגו או בעובד. כמו שטרטיאק הולך עם הפנדל ההוא משנת 2000, שעד היום מחפשים עובדי הקניון את הכדור, כך ילכו דגו ועובד עם ההרגשה שהם, במו רגליהם, הפסידו להפועל גביע.

אבל זו לא רק הנקמה הכללית הזו, הנקמה של אוהדי בית"ר באוהדי הפועל. היו נקמות קטנות ומתוקות בערב הקסום הזה ברמת-גן. לראות את גוטמן ואבוקסיס מפסידים בגמר גביע, בפנדלים, זו חוויה שאף אוהד בית"רי לא היה מוותר עליה. לראות את שחקני בית"ר מדלגים מעל שר המדע, מג'אדלה, בלי ללחוץ את ידו, זה סוג של אמירה חד-משמעית (אגב, מג'אדלה הרוויח ביושר את ההתעלמות הזו ממנו). לראות את אנשי התקשורת, שרק לפני יומיים הפכו את בית"ר לשק חבטות, לסמרטוט רצפה, משנים כיוון ומתחילים לפרגן, בקטנה, לדאבל הראשון בהיסטוריה של המועדון, זה עוד סוג של נקמה. לראות את שומי, שכל כך רצה לנצח את הפועל, מוכיח להם שטעו לגביו, היה לגמרי מענג. וקאלה? הו, קאלה! כמה שהוא רצה את הגביע הזה. במו ידיו הביא אותו לבירה לאורך כל הדרך, נגד סח'נין, נגד נתניה ואתמול, סותם פיות של המון המון אנשים שהשמיצו, הקניטו, זלזלו, עשו כל שאפשר להקטין את האיש הגדול הזה ולהפוך אותו, בעל כורחו, לבעיה של בית"ר ירושלים. חמישה פנדלים לקח קאלה במהלך המסע הבית"רי. חמישה. בדברי הימים יירשם הגביע הזה על שמו, ללא ספק. כמה סמלי שאת הפנדל החשוב מכולם לקח דווקא לדגו, זה שעבד עליו במשחק הקודם והפיל אותו ואת בית"ר לבור העמוק של החודש האחרון.

מסתבר שאיך שלא תהפכו את זה, דברים מתחברים בסוף. הדברים הקטנים האלה שמרכיבים את התמונה השלמה הם אלה שנחקקים בזיכרון. עוד 20 שנה כולם יזכרו שראיין גיגס הבקיע את שער האליפות של יונייטד, למרות שזה היה השער השני במשחק, כמו שתמיד יזכרו שטרטיאק החמיץ פנדל בגמר הגביע, למרות שגם אחד, גולן דרעי שמו, החמיץ פנדל באותו משחק. מה יזכרו מהגמר הזה בעוד 20 שנה? שקאלה הביא גביע במו ידיו כשעצר שני פנדלים ושבית"ר נקמה בהפועל על שני גמרים רצופים ב- 99 ו-2000.

אפשר להשמיץ מהיום עד מחר את הכדורגל הישראלי, את החובבות והחפיפניקיות, את המשכורות המנופחות והלא פרופורציוניות ליכולת, את הקהל הגזעני והאלים, את היכולת הירודה והבונקריזם, בסופו של דבר, מהדברים האלה, מהכיף של משחקי גמר גביע במגרש מפוצץ מקהל, מהזיכרונות, מהנקמות (הספורטיביות), מהציפייה של אוהדי בית"ר לנפילה של הפועל ולהיפך, מורכבת תרבות של כדורגל.


שלח לחבר לסלולרישלח לחבר לסלולרי